חביתה

"יהודים לא נכנסים לכנסיות", פסקה אמא שלי, כשהצצתי פעם מבעד לדלת הפתוחה של קתדרלת סנט פיוטר ופאוול בכיכר העיר בלגניצה, העיר שנולדתי בה. הייתי בת ארבע, אולי בת חמש, העטורים בכנסיה, צבעוניות התמונות, העלילות שסופרו בציורים ונגינת העוגב סקרנו אותי וגירו את חושיי, אבל האיסור נטמע בי. אמא שלי תמיד ידעה להגיד את הדברים בטון שהשאיר עלי רושם ולא אחת הפחיד. שנאתי אותה בשל כך, ואף על פי כן, אף פעם לא אזרתי אומץ למרוד. אולי כן לפעמים, אבל כל מרד היה בעיני כאילו לא היה. כילדה, כוחי היה דל, כך חשבתי, אחר כך אימי חלתה ובוודאי לא יכולתי ולא רציתי למרוד בה, כשהיתה תלויה בי.  אחר כך מתה. בדמי ימיה מתה ועוד יותר בדמי ימי. הכנסיות הותרו, שעריהן נפתחו לרווחה.  בנסיעותי בעולם נכנסתי לעשרות כנסיות, אף אחת מהם לא גרתה את חושיי, באף אחת לא הוסתר סוד האיסור, נשארתי אדישה ומנוכרת. אמנות הכנסיות לא דברה אלי, אפילו לא לחשה. קיר, הייתי קיר. אפילו הפייטות על הקירות, אפילו הצלוב, שלא אחת בילדותי מררתי בבכי, כשהעזתי להישיר אליו מבט, לא ממש חדרו מבעד למבצר האנטי שבניתי לי. ליבי לא זע. עד שראיתי לפני כחוד...

  תַדֵיאוּש ווַינְטרָאוּב דֶה-קְלָדֶה, איך הוא נכנס לארון שלי . איך ווינטראוב התגנב לשם,  יכולתי להבין ,  ו ויינטראוב הוא שם הנעורים של אמא שלי, אבל דה-קלדה. לשוא ניסיתי לתקן את ארון הבגדים, ששימש אותי עשרות שנים, הזעקתי נגרים, שלא עמדו במשימה, דלתות הארון התעקשו לא להיפתח, ואם אחרי מאמץ, אחת מהן נאותה להיפתח, היא סירבה להיסגר.  הזמנתי ארון חדש, אבל רק כשהגיע, הבנתי איזו עז הכנסתי הביתה ואיזה טורח העמסתי על כתפיי. " שמח להודיע לך, שהארון מוכן לפני הזמן, מחר, יום שלישי, ב"ה אני יכול להרכיב אותו,"   התלהב הנגר בווטסאפ.  מיד עניתי. לעשות ארון בשבועיים במקום בחודש, הפתעה ממש, שלא קורית כל יום אצל בעלי המלאכה, אבל הייתי בחופשה, לכן דחינו את הרכבת הארון בשבוע, ליום שלישי, פעמיים כי טוב.  כשקבעתי איתו לא העליתי בדעתי את עוצמת העייפות שתשרה עליי אחרי החזרה לארץ. 22 שעות  במטוסים ובשדות תעופה עשו את שלהן. מה עוד שלפני הרכבת הארון צריך היה לרוקן את הארון הישן. הנגר בטובו הבטיח לפרק ולהוריד אותו לזבל, תמורת תשלום אקסטרה, כמובן. יום התעסקתי בריק...

  כתתי את רגלי דיי ברחובותיה המרכזייים של ווארשה. כשכבר הגעתי לכיכר הארמון בכניסה לעיר העתיקה, כמו  ק. בשערי הטירה, הרגשתי עייפות אין סוף. כדי לא להירדם על הסף, כשייפתח השער, החלטתי להיסוג, לקחת מונית חזרה לבית המלון. אבל כבר אי אפשר סתם כך לתפוס מונית. כמו בערים גדולות אחרות, גם בווארשה, קשה למצוא מונית בשעות העומס. הכל מתנהל באפליקציות. אם לא הזמנת מונית הלך עליך, נכון יותר, הלך עלי. כעני בפתח, לא סתם עני, אלא עני עייף, חיכיתי לשוא למונית. מוניות שניסיתי לעצור, המשיכו כאילו לא עמדתי בתחנת מוניות. הנהגים שעמדו, חייכו והסבירו פנים וצפצפו תוך כדי כך מחיר של 100 או 120 זלוטי, לא תלוי במונה, אלא בתאוות הבצע של כל אחד מהם. לבקשה להפעיל מונה סירבו והסבירו, שמותר להם לקחת כל סכום בתנאי שנדברו עם הנוסע מראש. מאוחר יותר נודע לי, שאת עליית מחירי השירותים יש לזקוף לזכותה של בייאנסה, שני קונצרטים שלה נערכו בווארשה באותו שבוע. רבבות נהנו מהם, לי השתבש הביקור. נוסף לכך שעות אחר הצהריים הן השעות החמות ביותר בווארשה, ודאי השנה. יאוש.   "אולי הוא ייקח אותך," הצביע אחד ה...

הייתי בת שלוש, אולי בת ארבע.  שכבתי לצד אימי במיטת ההורים הגדולה. אימא קראה עיתון בקול רם על סימפטומים של פוליו ואני התחלתי לגנוח ולבכות.   "מה קרא לך, ילדה שלי?"  "נגעתי בעתון ונדבקתי, אמא".   מאז לא סרים ממני לא החיסונים ולא העיתונים. לא רק הם, גם כל שכתוב דבֵק בי, כאילו הייתי  דף לבן, שמשתוקק כל חייו, בבקשה, כִתבו עליי. בשנתיים האחרונות, ימי הקורונה, החיסונים מככבים במדיה ובפיות האנשים. כן להתחסן, לא להתחסן, זאת השאלה.  אפשר לחלק את העולם למתחסנים ולמתנגדי חיסונים.  אני מנערת אבק  מרובדי הזיכרון ומתקשה להאמין עד כמה אין חדש תחת השמש, לפחות לא תחת השמש שלי. כאילו לא עברו מאז עשורים. אני בעיר שם. צהריים ואף על פי כן אפור. הטמפרטורה בחוץ הרבה מתחת לאפס. בבית חם. הכפור, אמן גאון, מצייר בלבן שקוף אין ספור צורות, אוטם שמשות, ואני, אף שבכלל אין לי חשק לצאת מהבית, מתכוונת ללכת לבית-הספר.   כתה א`? אולי. הלימודים מתחילים בצהריים. ברדיו חוזים שבעוד יומיים תרד הטמפרטורה למינוס שלושים ולא נלך לבית-הספר. נדביק את האף לשמשה. האצבע - שתצייר באדי הבל...

בית נגוע, קירותיו מדברים בת חמש אולי בת שש  הייתי, בין שני חדרי הדירה, שבה התגוררנו בילדותי, בלֶגְנִיצָה שבשלזיה התחתונה, על המשקוף העליון היו תקועים שני ווים של נדנדה. כששאלתי עליהם, הפתיע אותי אבי והביא נדנדה, תלה אותה על הווים.     שמחתי. אחרי כמה התנדדויות מעלה ומטה, וכמה כאלה למחרת, התחלתי לחבר בין הספורים, ספורי אימה שרחשו באזניי, ובין חפצים, שהקיפו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. חפצים שהרגשתי את זרותם, חפצים שכמו לא היו שייכים לזמן ולמקום של אז, חפצים אחרים, כמו נחפרו מאיזה עולם אחר, מרבדים אחרים, נבדלים ורחוקים  מרובד החיים שלי ושל הוריי באותם ימים. חפצים, שדברו אלי אחרת, לחשו ספורים, שאי אפשר היה לספר בקול רם בפולין הקומוניסטית, שעליה נצח ממרומי גדולתו, סטלין, אבינו, שמש העמים.     איך שהוא בחושי, חושים של  ילדה, הבנתי, שאולי יש ללחוש אותם בחדרי חדרים, בתריסים ווילונות מוגפים, מתחת לשמיכות הפוך, ואולי אף עם רדיו פתוח המשמיע את שירי הצבא האדום בקולי קולות, כדי שהשכנים לא ישמעו. ואולי, מוטב בכלל לקבור אותם אחת ולתמיד, שלא יישמע קולם, לעולמי עולמים...

היא פה על גדת הסָאן*. ספטמבר. ויש גדה של קיץ. פלאז'ה, בגדי-ים, כובעי רחצה, רצועה של חול רך, משתרעת עד קצה המבט, עד סוף העולם, עד גינות הירק שנושקות לבתי העיר, גרגרי החול בין הבהונות, צריבה, עור שמאדים. העצבות  בסתיו, כשקופלו השמשיות, כשאחרוני הרוחצים נטשו. מימיו הסואנים של הסאן בחורף ורעד הקור שאחז בה ובמים – אם היה חוף שידעה אותו, בת ארבע, בת חמש,  היה זה גדת הסאן. אמנם אף פעם לא היתה שם, אבל הסאן געש בה, כאילו נפרץ סכר הסיפורים של אמא ומימי הנהר  גלשו  אליה לחלומות, הציפו. אחר כך בת שתיים-עשרה, אולי בת שלוש-עשרה, כשלמדה להבחין בגוזמאות של אמה, לא האמינה  עוד. איפה סאן, מה סאן. עם השנים הפכה קודש לחול,  כיווצה את רצועת החול, השתיקה את שאון המים, עד שלא היתה גדה, לא היה סאן. סיפורים מחורבנים. עכשיו היא פה, על גדת הסאן. ספטמבר, השנה 1985. החליטה להגיע לבד, לראות את הסאן, להיווכח, אם הוא קיים. המוניות היו זולות עדיין. נהג יסיע אותה ליארוסלב בבוקר, תכננה. אם תרצה יסייר איתה או יחכה לה במונית ובערב יחזיר אותה לקראקוב. היא לא זכרה, כמה זמן ארכה הנסיעה בכביש הצר,...

רואים עלי שאני פולניה. אבל אם לא רואים, ודאי שומעים. מטעם זה אני נמצאת בפייסבוק בקבוצה של יוצאי פולין בישראל. מידי פעם אני קוראת שם פוסטים של חברים, שמתווכחים, האם פולין, למרות השינויים שחלו בה, היא אנטישמית או לא. ברור שאין לי תשובה, אבל נזכרתי בסיפור שכתבתי אחרי ביקורי הראשון בפולין ב-1983, בתקופתו של הגנרל ירוזלסקי. הסיפור מבוסס על חוויותי והתפרסם בחוברת "אלפיים", עם עובד 1990 השנה היתה  1983, שלושים ושמונה שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, העונה – אביב, והשעה – אם לשפוט לפי גודלו של גוש האדם הנפלט עכשיו מן החשמליות – היתה בערך חמש אחר הצהריים. החשמליות, מפלצות מפוייחות – פעם היו אדומות – המונעות על חוטי פלדה דקים כאילו היו מריונטות, הקיאו עכשיו לרחובותיה הראשיים של וארשה מאות פרצופים חסרי זהות. אף-על-פי-כן קרובים. צלילים מוכרים התאותתו ועלו אליה מלמטה, מארכיון מאובק, מילון נשכח, שהיה חבוי בה כל השנים הללו. רק במעומעם ידעה עליו. היא נחה עכשיו על מרפסת בית-הקפה, בפינת הרחובות קְרוּצָ`ה-אָלֶיֶיה יֶרוֹזוֹלִימְסְקֵיי. גם אישוניה נחו, כמו מצאו את עוצמת האור היעודה להן, אבל המראות ...