בזכות השטיקים והטריקים
בארוחת השבת התמזל מזלי להאזין לשיחה בין שירה (אמא צעירה) ובין אדר בנה בן הארבע, שסרב להוסיף ולאכול. שירה: לא גמרת את הבשר, מתוקי אדר: הבטן שלי אמרה לי די במקביל לאמירה הפסקנית, בקש אדר, מה, אם לא שוקולד. שירה: אבל הבטן שלך אמרה די, היא לא אמרה די גם לשוקולד? אדר: כן אמרה, אבל לא הקשבתי לה כל מי שנכח בארוחה ואוזניו בראשו, הופתע מחכמת הילד, רווה נחת. מדוע מניפולציה של ילד, התיאוריה שהוא בונה, האפולוגטיקה המורכבת שלו או במלים אחרות כל מה שמעצבן אותנו אצל עצמנו וזולתינו, ממיס בלבנו קרחונים, אם מקורו בהמצאה של ילד. מתי נגמרים ימי החסד של קבלת האנושי, המוגבל, הקטן והקטנוני, המצחיק, המתפתל, המתנצל, שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא. לאן נעלמת הסלחנות הטבעית שלנו, ההערצה, החיוך שמעוררת מניפולציה של ילד. מתי ומדוע היא מאבדת את יכולתה לשאת חן, להקסים ומתי אנחנו מאבדים את היכולת להקסם ממנה. מתי קורה המעבר ומדוע הוא קורה, בעצם. מתי הופכת חכמת הילד להתחכמות, לשטיק ולטריק שנוא. ממתי הופכת התגובה שלנו מחיוך של אושר לדחיה, לתסכול ולכעס. מדוע אנחנו כל כך אוהבים לשנוא את השטיקים הקטנים שלנו. באיזו חומרה ...