אָמֵן, אָמָּנוּת
"אני מוטלת כאבן בין הרכסים הללו," כותבת לאה גולדברג בפתיחת השיר ב"הרי ירושלים". אני – שעדיין לא מוטלת, אבל מטיילת שם כמעט מידי יום, ראיתי את האבן. בגלל גווניה, בגלל יופיה, בגלל יחודה לא יכולתי שלא להתפעל ממנה ומהאמן הגדול מכל. צלמתי, אמרתי, אַמֵן! הנה היא לפניכם. צלמתי, הוצאתי אותה מן ההקשר של האבנים המונחות שם באקראי בהרי ירושלים, קרי, שחקתי, הכנסתי למסגרת, והצגתי, שתתבוננו, שתתפעלו כמוני – במלים אחרות, עשיתי את מעשה האמן. לקחתי איזה דבר, נשלתי אותו מהפונקציה ומהתכלית שלשמה נוצר ונועד, הוצאתי לו את המיץ, שחקתי והפכתי אותו לאוביקט של התבוננות, זאת אומרת, עשיתי אמנות (ולא משנה אם זו אמנות טובה או רעה). גם אם הייתי גוררת את האבן הזאת למוזיאון ומציבה אותה שם, באמצע האולם, ומי שהיה עובר שם היה אומר לחברו, או לוחש לעצמו, חרא, מה שמביאים היום למוזיאונים, הייתי מתעקשת ואומרת, חרא, אבל אמנות. ב-1917 הציע מרסל דושאן אסלת השתנה לתערוכה של "ארגון האמנים העצמאיים", שהתקיימה באותה שנה בניו יורק. ...