חביתה

או המלך איננו ערום משחר ההסטוריה אנחנו סוגדים למלכים. פעם הסגידה למלך היתה כל כך שלמה שהמלכים היו לא רק מלכים אלא גם אלים, חלקם הפכו עצמם לכאלה, אחרים החברה הכתירה והאליהה תקופתינו דלה במלכים-אלים, כמעט התרוקנה מנוכחותם, אבל כיוון שאין ריק שאינו מתמלא, מיד באה הפוליטיקה והרכילות והפרסום והיחצנות שהשתלטו על כלי התקשורת, (תחילה על העתונים, אחר כך על הטלוויזיה ולבסוף על האינטרנט – מלך-מולך כשלעצמו) ועשו בהם כבשלהם והמציאו לנו במקומם את הסלבים - המלכים-האלים-הכוכבים של ימינו. ואני שלא נולדתי אתמול ופגשתי אי אלו סלבים, וחוויתי דבר או שניים בימי חיי, וקראתי אי אלו ספרים, מזמן הבנתי שהאדם אינו אלא עפר ואל עפר ישוב, וכולנו - ראשיתינו בטיפה הסרוחה, מחקתי את המילה הערצה מאינוונטר הרגשות שלי, והתנשאתי ביהירותי כי רבה על מעריצי פוליטיקאים וכדורגלנים ומיליונרים ודוגמניות אנורקסיות ושאר עובדי כוכבים ומזלות. אלא שהמציאות טפחה על פני ומחקה את יהירותי הרבה וגלתה לי, שאינני אלא אדם בשר ודם ובתור שכזאת, אני חלק מעדר, וההערצה למלך טבועה בדמי כמו בדמם של האוהדים במגרשי הכדוררגל, וכמו בפי ההמון הצורח באקטזה...