חביתה

  אף ששנים חזרה ואמרה, שבבית הזה היא חיה ובבית הזה בנהריה היא תמות, לפני כשנה החברה  שלי עברה לדיור מוגן בתל-אביב. מאז השבר בירך, ההליכה שלה לא משהו והזכרון גם כן לא והילדים לחצו, החליטו שמסוכן לה לחיות לבדה. זה התחיל עם מנטרות כמו, "לי אף פעם לא משעמם לבד, יש לי את עצמי לעצמי". היתה לה העבודה שלה והיה לה התנ"ך והפסוקים שזכרה בעל פה, שידעה לשבץ  במקומות הנכונים בשיחה. מששיבצה אותם רוותה נחת מעצמה, עד שקראנו לה "הרבנית" או  "פסוקו". ואם לא די באלו, בשעות הערב היו כוס יין אדום ושקדים, שבהם סיימה את היום. לפעמים התמלאה הכוס פעמיים, לפעמים שלוש ולפעמים, מי יודע, אולי אפילו ארבע. מנטרה רדפה מנטרה, פסוק רדף פסוק ואמירה רדפה אמירה, אבל האמירות לא השתנו,  חזרו על עצמן. נושאי השיחה הצטמצמו ככל שהצטמצם הזכרון, עד שאי אפשר היה  עוד  להקשיב לדברים החוזרים ונשנים, כמו שנמאס לפעמים להקשיב ל'למה' של ילדים קטנים, כי לא משנה, איך תסביר ומה תגיד, ה'למה' הבא ימתין ויזנק עליך בסוף המשפט. אבל החברה שלי היתה חכמה דיה כדי לקטוע את השיחה בדיוק לפני שהגעת לש...

  אנטולי קפלן, מי ראה,  מי שמע. עד לפני כשבוע גם אני לא.  במערב, מתי מעט ידעו עליו, בברית המועצות מסתבר, ודאי בקרב היהודים, אבל לא רק, קפלן היה אמן ידוע ונחשב, מומחיותו  בליטוגרפיה, הנושא  העיקרי, חיי היהודים, בעיקר בעיירות. אני מתבוננת בליטוגרפיות התולות על הקיר, מה זה,  כל ציור כמו נתון במסגרת של עיטורים, שמאלץ, קיטש יהודי, יידישקייט בגרוש, באינסטיקט הראשון מתחשק לי מיד לברוח. אבל התמונות האלה, שלרגע ניסו להבריח אותי, לא מוותרות, מפתות, מושכות את העין ואת הלב שוב ושוב, דורשות התבוננות, פיענוח, תשומת לב. בשביל מה הוא היה צריך את המסגרת המגוחכת הזאת, אני שואלת את עצמי ונשאבת לפער התמים בין הציור ובין המסגרת המצויירת המעטרת אותו, פער בין התימה המרכזית ובין העיטורים החוזרים על עצמם סביב, פער בצורות ובצבעים. לא, לא תמים. אירוניה, קופץ לי לראש קרש ההצלה, כן אירוניה, אז מה אירוניה, צורות חוזרות, כמו בשטיח פרסי, כמו במנדלה, כדור ארגעה מסיח את הדעת, מרדים, שולח את המבט פנימה, וכך הלאה והלאה.  אני חוזרת ומתבוננת, מתקרבת ומתרחקת, קוראת את ההסברים. "החייט המכושף...

הבן שלי אוהב את בוטרו. "לו הייתי רוטשילד" שלו, הוא לקנות לעצמו ציור של בוטרו. הכוונה לצייר הקולומביאני, פרננדו בוטרו אַנגוּלוֹ, יליד 1932, שהחל את הקריירה האמנותית שלו בגיל 16 במֶדֶלין. בן 26 זכה בפרס של "סלון הציירים הקולומביאנים" ומגדיר עצמו כ"צייר הקולומביאני ביותר מכל הציירים הקולומביאנים". אף שלשמנמנים של בוטרו יש קסם רב, הצורה שלהם, הצבעוניות הדרום אמריקאית, שאין לטעות בה, מעלים חיוך של תמיהה על שפתי כל מתבונן, מדברים אוניברסלית, לאו דווקא  "קולומביאנית". סגנונו, בעל סימני ההיכר המובהקים, זכה בשם "בוטריזמו". אני זוכרת את ההתוודעות הראשונה לבוטרו בשנות השמונים המאוחרות. כל פריז היתה בוטרו.  לאורך שדרות השנז אליזה הוצבו פסלי הענק של השמנמנים,  ובגלריות  ברחבי העיר נתלו ציוריו. עוד ציורים ופסלים אפשר לראות בסרטון. הפנים העגולות, הגופים הקצרים והשמנים, הפרופורציות האחרות גרמו לי לעמוד מולם משתאה. אפילו  הפרופורציות של הסוס המפוסל דמו לאלו של בני האדם.  צחקתי מול השמנמנים. את צורתם תרגמתי כמבט מתנשא של האמן, סרקזם, אולי אירוניה. היום א...

מאיר פיצ'חדזה 1955 - 2010  היה אחד הציירים הישראליים הטובים ביותר, אם לא הטוב שבהם. זה מה שכתבתי, כשמת ב-2010. מת מאיר פיצ'חדזה. אני מתה על מאיר פיצ'חדזה שמת. נכון יותר, אני מתה על הציורים של מאיר פיצ'חדזה, שלא מתו אתו.   פיצ'חדזה ידע לצייר, שלט בסגנון האולד מאסטרס. אבל יש עוד בעלי כשרון דומה בין ציירינו, בעיקר הודות לעליה הרוסית. גדולתו  של פיצ'חדזה נבעה בעיקר מיכולתו כמו לשתול את סגנון האולד מאסטרס  בנופי המודרנה,  ליצור מהסגנון הידוע הזרה ייחודית, נכור שזועק את כאב האדם המודרני מהבד או מכל חומר שבו בחר להשתמש.   הציורים שלו, למרות תחכומם השכלתני, נגעו ללב, עוררו צער, אימה, געגועים ולעיתים צחוק ואירוניה. בכשרון רב הצליח לצייר את בדידותו של האדם המודרני, את הקרע של הנווד, של המהגר.   אבל שלא נטעה, פיצ'חדזה , כמו כל אמן בעל שעור קומה, היה נטוע בתולדות האמנות המערבית ( אני זוכרת ציור שנקרא ללא כותרת, שבו ציטט את אל גרקו, או הציורים האחרונים שלו, שבהם ניכרות השפעותיהם של מאטיס וקנדינסקי,)  ובהסטוריה של האמנות הגאורגית, (בעיקר הושפע מניקו פירוסמאני, ...

כל חובב אופרה, שאינו יודע לשיר, מרגיש,  שלמרות אי הידיעה, בתוכו פנימה הוא שר היטב, אינו מזייף, יודע להגביה עוף ולרדת, לנשום עמוק, להפסיק לפי הקצב, ושוב להמשיך בבצוע הקטע האהוב, ממש כמו מריה קאלאס, צ'צ'יליה ברטולי, רנטה טבלדי,  להבדיל, ואם מדובר בזמר, אז  פלסידו דומינגו, או לוציאנו פבורוטי הנערצים. אבל, בבואו להוכיח את כשרונו, להוציאו מהכח אל הפועל, פוקע מיתר,  משהו משתבש בבצוע המושלם שבפנים, הכל והקול  מזדייף,  אוי לאוזניים שכך שומעות.   עופר ללוש   כך בדיוק אני מרגישה  מול ציור או פסל מרגש.  גם אני יודעת, לוחשת בתוכי בת קול, ובו בזמן ההגיון, המבוסס על נסיון העבר, מגחך ומוציא לשון, מי יודעת, מה יודעת, נדמה לך.     פבלו פיקסו   במסתור, אני מדמיינת את עצמי מציירת את  דיוקן גופי ומופתעת לראות עד כמה רחוק הדמוי המצטייר, ממה שנשקף אלי  בראי.  עד כמה שונה רגל שמאל מרגל ימין, עד כמה הימין ארוכה יותר, עבה יותר, כהה יותר, כמעט שחורה. עד כמה ברורים קווי המתאר שלה, כמה הם משתלטים על רגל שמאל.   עד כמה, לעומת זאת, ...

"כל הלן שבעה ימים בלא חלום דומה למת"  ירושלים 1989  וינסנט יקירי, המכתב הזה בטח יפתיע אותך. אילו אני במקומך, גם כן הייתי מופתע, אתה יודע מה, אף שאני הוא הכותב אליך, גם אני מופתע.  אתה בטח יודע, עד כמה אתה מפורסם היום, באלו סכומי עתק נמכרים הציורים שלך. היפנים מתים עליך. יפני אלמוני השקיע בך מיליונים. גם חברות הביטוח היפניות אורבות לכל מכירה פומבית, שבה נמכר ציור שלך. זה קורה לעיתים רחוקות, אף אחד לא משוגע למכור ציור שלך, זו השקעה בטוחה. מוכר רק מי שאין לו ברירה.  דע לך, שהיום כל ילד מושתן יודע מי היית, שלא לדבר על כל משכיל ממוצע, שמתפאר בידיעת קורות חייך העצובים.  מובן שגם אני, מאז שאני זוכר את עצמי, ידעתי מי אתה. ראיתי את הציורים שלך בספרי האמנות. לא הרשימו אותי הציורים שלך. אפילו כשראיתי את האורגינאלים במוזיאונים, נשארתי אדיש. אבל באמסטרדם, כשלראשונה נחשפתי בבת אחת להרבה מהם, נשביתי.  אתה הגדול מכולם. הרבה שעות ביליתי עם הציורים שלך. התקרבתי והתרחקתי. הסתכלתי מזוית אחת ומזוית אחרת, וממול, הרבה ממול. הצבעים צעקו אלי. עוצמה שלא ידעתי, זרמה אלי ממשיכות המכח...