חביתה

היא פה על גדת הסָאן*. ספטמבר. ויש גדה של קיץ. פלאז'ה, בגדי-ים, כובעי רחצה, רצועה של חול רך, משתרעת עד קצה המבט, עד סוף העולם, עד גינות הירק שנושקות לבתי העיר, גרגרי החול בין הבהונות, צריבה, עור שמאדים. העצבות  בסתיו, כשקופלו השמשיות, כשאחרוני הרוחצים נטשו. מימיו הסואנים של הסאן בחורף ורעד הקור שאחז בה ובמים – אם היה חוף שידעה אותו, בת ארבע, בת חמש,  היה זה גדת הסאן. אמנם אף פעם לא היתה שם, אבל הסאן געש בה, כאילו נפרץ סכר הסיפורים של אמא ומימי הנהר  גלשו  אליה לחלומות, הציפו. אחר כך בת שתיים-עשרה, אולי בת שלוש-עשרה, כשלמדה להבחין בגוזמאות של אמה, לא האמינה  עוד. איפה סאן, מה סאן. עם השנים הפכה קודש לחול,  כיווצה את רצועת החול, השתיקה את שאון המים, עד שלא היתה גדה, לא היה סאן. סיפורים מחורבנים. עכשיו היא פה, על גדת הסאן. ספטמבר, השנה 1985. החליטה להגיע לבד, לראות את הסאן, להיווכח, אם הוא קיים. המוניות היו זולות עדיין. נהג יסיע אותה ליארוסלב בבוקר, תכננה. אם תרצה יסייר איתה או יחכה לה במונית ובערב יחזיר אותה לקראקוב. היא לא זכרה, כמה זמן ארכה הנסיעה בכביש הצר,...

רואים עלי שאני פולניה. אבל אם לא רואים, ודאי שומעים. מטעם זה אני נמצאת בפייסבוק בקבוצה של יוצאי פולין בישראל. מידי פעם אני קוראת שם פוסטים של חברים, שמתווכחים, האם פולין, למרות השינויים שחלו בה, היא אנטישמית או לא. ברור שאין לי תשובה, אבל נזכרתי בסיפור שכתבתי אחרי ביקורי הראשון בפולין ב-1983, בתקופתו של הגנרל ירוזלסקי. הסיפור מבוסס על חוויותי והתפרסם בחוברת "אלפיים", עם עובד 1990 השנה היתה  1983, שלושים ושמונה שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, העונה – אביב, והשעה – אם לשפוט לפי גודלו של גוש האדם הנפלט עכשיו מן החשמליות – היתה בערך חמש אחר הצהריים. החשמליות, מפלצות מפוייחות – פעם היו אדומות – המונעות על חוטי פלדה דקים כאילו היו מריונטות, הקיאו עכשיו לרחובותיה הראשיים של וארשה מאות פרצופים חסרי זהות. אף-על-פי-כן קרובים. צלילים מוכרים התאותתו ועלו אליה מלמטה, מארכיון מאובק, מילון נשכח, שהיה חבוי בה כל השנים הללו. רק במעומעם ידעה עליו. היא נחה עכשיו על מרפסת בית-הקפה, בפינת הרחובות קְרוּצָ`ה-אָלֶיֶיה יֶרוֹזוֹלִימְסְקֵיי. גם אישוניה נחו, כמו מצאו את עוצמת האור היעודה להן, אבל המראות ...