חביתה

  "די,   די עם הליצנות שלך,   די עם ההצגות, אתה יודע טוב מאד על מה אני מדבר, אתה באבל, אתה מבין, אתה באבל!", צרח אדם והעווה את פניו מול פני אביו. לרגע התבלבלתי, מי כאן הליצן. הרי דווקא אדם הופיע במדרחוב של בן-יהודה. אפילו ידעתי שלמד פנטומימה בפריז אצל מרסל מרסו.     "פעם, פעם אחת בחיים תהיה בן אדם," המשיך אדם  בלי להותיר לי זמן לתהיות, "הבת שלך מתה! מתה! אל תעשה את עצמך, אתה מבין טוב מאד! ליצן, אתה מבין," המשיך לצרוח, כשהוא שוב מקרב את פניו לפני אביו. אחר-כך הרפה רגע, נסוג, תלש מהקיר את מודעת האבל והפעם תקע אותה מול עיני אביו. לא קלטתי את המבט, מודעת האבל הסתירה. "כן, אתה קורא נכון, אתה יודע לקרוא, מתה! מתה! אף פעם לא סבלתי אותה, אבל היום, גם אני באבל, אתה מבין, אני מתאבל על   אחותי". בידיים גדולות, באצבעות ארוכות וצחות, שלא כאצבעות בני גילו, חיפה אביו של אדם על פניו, הסתיר את העיניים. כמו ניסה להתגונן, אחר-כך שם את האצבע על שפתיו כמשתיק את עצמו. האם ניסה לרַצות את בנו ובה בעת להמשיך את הדרמה, לבדר את המנַחמים. אולי ניסה לרמוז לבנו שיסתום...