סיפורים מהמחבת, מהביוב, מהקתדרה ומהלב, מן החיים ומן המתים.
כתבה וצלמה: באבא יאגה
סרטי הדוקו שלי
-
תמיד חשבתי שאני יודעת לצייר רק במילים. עד שלפני חמש שנים אחיינית פתחה קורס קטן של עשיית סרטי דוקו, והזמינה אותי, כי לא היה לה מניין.
נדלקתי!
אנשים מפעילים את דמיוני, אני אוהבת להתבונן בהם, לדמיין עצמי במקומם. מה מניע אותם? הייתי נוהגת כמוהם? באיזשהו שלב הבנתי, שגם יחסים בין בני אדם או מקום פיזי יכולים להיות גיבורים של סרט.
בואו לצפות בהם, אולי כמוני תסחפו אתם ועם חייהם.
"בין חול לחול", הוא סרט שעשיתי לאחרונה. (ינואר 2025)
בחולון, בין מיגדלי מגורים ורבי קומות מסתתרים עשרה בתים נמוכים (בני שתי קומות וארבע דירות בכל בית), לא, לא מדובר בווילות, אלא ב"שיכון נובי דבור".
כל תושבי השיכון היו פליטי שואה, יוצאי העיירה נובי דבור מזובייצקי ( Nowy Dwor Mazowiecki) בפולין, שבה נולד אבי. הקמת השיכון בשנות החמישים היה מופת של עזרה הדדית ונסיון יחיד במינו בארץ ל"העתיק" שרידי קהילה, שרוב יהודיה נרצחו, למקום אחד.
עד מלחמת העולם השניה שגשגה בעיירה הפולנית קהילה יהודית. בדצמבר 1942, עם חיסול הגיטו בנובי דבור הפולנית, הובלו יהודי העיירה וסביבתה, 9,000 איש , כולל רוב משפחתו של אבי, לאושוויץ.
400 מיהודי העיירה ניצלו. ביניהם אבי ושניים מאחיו.
השיכון קיים עד היום. גרו וגרים בו צאצאים של יוצאי העיירה בפולין (דור2, 3, ו-4, ) אבל פרוייקט פינוי בינוי מאיים על קיומו.
הגעתי לשיכון ילדה בת 12, וגרתי בו לסירוגין עד 1985, השיכון והעיירה בדמי.
לדרי השיכון ולצאצאי יהודייה של נובי דבור הפולנית יחס אמביוולנטי לעיירת המקור בפולין. עצב, כאב ורתיעה מחד, אבל גם כמיהה למקום, אהבה אליו ולנופיו מנגד.
עד היום מתקיים קשר בין שורדי הקהילה וילדיהם ובין עיירת המוצא נובי דבור מזובייצקי.
צפו והפיצו
בשנת 2016 ניסיתי לראשונה לעשות סרט קצר. התוצאה, "חיים בדרך", אשנב לחייו של חיים פקוביץ', מנקה מדרגות. חיים חי אחרת, בדרכו.
קבלתי תיאבון ובאותה שנה העזתי להאריך. אורך הסרט הבא יותר מעשרים דקות. הסרט "חיים SUPER", הוא סיפורה של ענת ברמן, קופאית בסופר, אם חד-הורית וסטודנטית. לא סתם חיים, אלא SUPER חיים.
ב- 2017 עשיתי את "פעם עברה פה הרכבת", סרט על פארק המסילה בירושלים, מקום שהתאהבתי בו. תוך כדי הכנת התחקיר, נכונו לי כמה הפתעות. התרגשתי לגלות, שבשנת 1930, סמוך למסילה, נחתם הסכם השלום הראשון בין יהודים לערבים. גם היום מחבר הפארק בין בית צפאפא לשכונות היהודיות..
בגלל אהבתי ליוגה, בשנת 2019 עשיתי את "הפוך - לתרגל ויתור", המתעד את פרויקט היוגה בגיא בן הינום בירושלים, ואת תרומתה של היוגה למתרגליה.
בסרט ''תהרוס את הגדר עכשיו''.
יהודים ופלסטינים שחיים בירושלים, בשכונת התפר אבו תור\א-ת'ורי, משני עברי הכביש, החליטו לפעול יחד, ליצור חיי שכנות טובה, למרות ואף-על-פי.
לא מדובר בדבורים גבוהים, בשינוי נרטיב וכו', אלא ביחסי שכנים, שחיים פה, כי אף אחד לא ילך למקום אחר.
כתושבת השכונה אני שותפה לפרוייקט ותעדתי אותו בסרט קצר.
אני פריק של סרטים, אבל לא סרטים דוקומנטריים מתוך גישה שלשם האיזון הנפשי - צריך להתנתק לעיתים מהעולם הזה שמסביבנו. עד שאשתי סחבה אותי לפני כמה שנים לפסטיבל סרטים דוקומנטרים בתל אביב. מסתבר שהחיים הדוקומנטריים גם הם לוקחים אותנו לעולמות אחרים (למרות שהם ממש ממש קרובים לעולם שלנו...). הסרט על חיים עובד הנקיון מוציא - ככה בנון-שלנטיות - דמויות ש"לא מהעולם הזה" שלי ומבהיר לי עוד יותר טוב מהו העולם... שלי.
צפיתי בכולם ואהבתי. יש בך אהבה לאנשים שעושה יופי של סרט מכל דמות ומכל מקום. אוהבת להתבונן דרך העיניים שלך.מקווה שתמשיכי ותעשי עוד ועוד סרטים רגישים ונוגעים כאלו.
יותר מארבעים שנה אני מכירה אותה, את הפרופ' שלי לאונקולוגיה. היא היתה הפרופ' הראשונה שלי לאונקולוגיה. מאז, היו לי עוד כמה, אנחנו מזדקנות יחד, לא יחד, במקביל. היא אמנם ירדה ממעמדה הרם כראש מחלקה בשיב"א, שעל פיה יישק דבר סובביה ובודאי חוליה, אבל אף שיצאה לגמלאות, היא עדיין מקבלת פציינטים במרפאת החוץ . היא רופאה מעולה, בעלת עיני נץ ויכולת אבחנה נדירים, אבל ככל שהזדקנה וככל שמערכות שיב"א נהיו ממוחשבות יותר, היא מתקשה להתמצא בנבכי הפרוטוקולים והביורוקרטיה. המחשב גומר אותה . איך אני יודעת . אני רואה, איך מביקור לביקור גוברים הקשיים. היא מקלידה לאט, באצבע אחת ומרבית זמן הביקור מבוזבז על ההקלדה . אני אצלה בביקורת אחת לשנה, משך 44 שנים, והיא לא זוכרת אותי. את גופי, בעיקר את עורי היא יודעת. סבר פנים - זה לא הצד החזק שלה. מומיה. אי אפשר לסחוט ממנה חיוך . תמיד היתה אנטיפטית . עם השנים למדתי להסתדר עם רופאים אנטיפטיים. מיד כשאני נתקלת בהם - בקריירת החולי שלי נתקלתי ברבים - אני פותחת את הפה ומעמידה אותם במקום. הם נדהמים, בולעים את גערותי ובר...
בשנים האחרונות בעברית המשתנה, השורש נ.ה.ל. מקבל מעמד על, מעלים פעלים ומנהל את השיח. לא נלחמים, אלא מנהלים מלחמה, לא מסתכנים, אלא מנהלים סיכונים, לא מוכרים, אלא מנהלים מוצר, לא חושבים, אלא מנהלים מחשבות, לא עושים חשבון, אלא מנהלים חשבונות, לא חולים אלא מנהלים את המחלה, לא חולים בסרטן אלא מנהלים את הסרטן. כולם מנהלים ומנהלות. בקיצור, בעל כורחי, נהייתי גם כן מנהלת. מנהלת סרטן, לא עלינו. זה האחרון כבר שנים פוקד אותי ומנסה לנהל אותי, כלומר מנסה לחסל אותי ואני כנקמה מנהלת אותו, מנסה לחסל אותו. כך מתנהלים חיי. אני לא חיה את חיי, אני מנהלת אותם. אם אנטישמי היה קורא אותי, ודאי היה אומר. נו בטח, היהודים - רק רוצים לנהל. אולי אפילו ביני לביני, הייתי מנהלת שיחה ואומרת, במחשבה שניה של ניהול, שאולי יש אמת בניהול מחשבותיו של האנטישמי. בתום ניהול השיחה עם עצמי, הייתי חוזרת לעיקר, ניהול הסרטן הפרטי שלי בימי מלחמה, שהיא כאילו מתנהלת כלא מלחמה, כי גם היא רוצה רק לנהל. בגלל מגורי בירושלים, הסרטן שלי מנוהל על ידי אונקולוג באחד מבתי החולים בירושלים, אבל לפעמים אני רוצה להתנהל קצת אחר...
"מכתב למורי העולה ארצה. מורי היקר, היום אנו נפרדים, המורה נוסע ... לארצנו לעבוד בה. ואני נשאר פה בגלות... בעיר הקטנה.... ואני מברך את מורי... שיצלח בדרכו ויהיה חלוץ נאמן בשביל עמנו וילמד שם ויחיה שם חיי שלום ושלווה. ושיהיה שלום בין העם העברי, ולא רק על ידי החרב ורק להכות." כך נפרד (שימו לב לכמיהה לא לחיות על החרב) התלמיד, דולץ יהושע, בסוף שנת 1934 מהמורה שלו, צבי פלסר, שעולה לארץ. התלמיד למד בבית הספר העברי "תרבות" בעיירה הפולנית נובי דבור מזובייצקי. מה לי ולמכתב. עד מלחמת העולם השניה חיו אבי ומשפחתו בעיירה נובי דבור. משפחת אבי חוסלה יחד עם 9000 אנשי העיירה וסביבתה. 400 ניצלו. בין הניצולים היו אבי ושניים מאחיו. בשנת 1957, בעליית גומולקה עלינו לארץ. (הורי, אחי ואני) ושתי משפחות אחי אבי. המשפחות היו צמודות זו לזו. עלו לארץ יחד וגרו בסמוך בשנות החמישים הוקם בחולון שיכון נובי דבור. שם גרנו. השיכון הוקם על ידי יוצאי העיירה בגולה לבנות בתים בארץ לניצולי העיירה. תופעה אחת וייחודית בארץ. מכתבו של התלמיד, דולץ יהושע, הוא אחד מעש...
אני פריק של סרטים, אבל לא סרטים דוקומנטריים מתוך גישה שלשם האיזון הנפשי - צריך להתנתק לעיתים מהעולם הזה שמסביבנו. עד שאשתי סחבה אותי לפני כמה שנים לפסטיבל סרטים דוקומנטרים בתל אביב.
השבמחקמסתבר שהחיים הדוקומנטריים גם הם לוקחים אותנו לעולמות אחרים (למרות שהם ממש ממש קרובים לעולם שלנו...).
הסרט על חיים עובד הנקיון מוציא - ככה בנון-שלנטיות - דמויות ש"לא מהעולם הזה" שלי ומבהיר לי עוד יותר טוב מהו העולם... שלי.
זו בדיוק המטרה. שמחה שצפית.
מחקשתהיה שנת 2021 שופעת בריאות
כל הסרטים מעולים. איזה יופי
השבמחקתודה רבה, משמח
השבמחקצפיתי בכולם ואהבתי. יש בך אהבה לאנשים שעושה יופי של סרט מכל דמות ומכל מקום. אוהבת להתבונן דרך העיניים שלך.מקווה שתמשיכי ותעשי עוד ועוד סרטים רגישים ונוגעים כאלו.
השבמחקכמה אני שמחה, רונית. תודה רבה לך
מחק