סיפורים מהמחבת, מהביוב, מהקתדרה ומהלב, מן החיים ומן המתים.
כתבה וצלמה: באבא יאגה
סרטי הדוקו שלי
-
תמיד חשבתי שאני יודעת לצייר רק במילים. עד שלפני חמש שנים אחיינית פתחה קורס קטן של עשיית סרטי דוקו, והזמינה אותי, כי לא היה לה מניין.
נדלקתי!
אנשים מפעילים את דמיוני, אני אוהבת להתבונן בהם, לדמיין עצמי במקומם. מה מניע אותם? הייתי נוהגת כמוהם? באיזשהו שלב הבנתי, שגם יחסים בין בני אדם או מקום פיזי יכולים להיות גיבורים של סרט.
בואו לצפות בהם, אולי כמוני תסחפו אתם ועם חייהם.
"בין חול לחול", הוא סרט שעשיתי לאחרונה. (ינואר 2025)
בחולון, בין מיגדלי מגורים ורבי קומות מסתתרים עשרה בתים נמוכים (בני שתי קומות וארבע דירות בכל בית), לא, לא מדובר בווילות, אלא ב"שיכון נובי דבור".
כל תושבי השיכון היו פליטי שואה, יוצאי העיירה נובי דבור מזובייצקי ( Nowy Dwor Mazowiecki) בפולין, שבה נולד אבי. הקמת השיכון בשנות החמישים היה מופת של עזרה הדדית ונסיון יחיד במינו בארץ ל"העתיק" שרידי קהילה, שרוב יהודיה נרצחו, למקום אחד.
עד מלחמת העולם השניה שגשגה בעיירה הפולנית קהילה יהודית. בדצמבר 1942, עם חיסול הגיטו בנובי דבור הפולנית, הובלו יהודי העיירה וסביבתה, 9,000 איש , כולל רוב משפחתו של אבי, לאושוויץ.
400 מיהודי העיירה ניצלו. ביניהם אבי ושניים מאחיו.
השיכון קיים עד היום. גרו וגרים בו צאצאים של יוצאי העיירה בפולין (דור2, 3, ו-4, ) אבל פרוייקט פינוי בינוי מאיים על קיומו.
הגעתי לשיכון ילדה בת 12, וגרתי בו לסירוגין עד 1985, השיכון והעיירה בדמי.
לדרי השיכון ולצאצאי יהודייה של נובי דבור הפולנית יחס אמביוולנטי לעיירת המקור בפולין. עצב, כאב ורתיעה מחד, אבל גם כמיהה למקום, אהבה אליו ולנופיו מנגד.
עד היום מתקיים קשר בין שורדי הקהילה וילדיהם ובין עיירת המוצא נובי דבור מזובייצקי.
צפו והפיצו
בשנת 2016 ניסיתי לראשונה לעשות סרט קצר. התוצאה, "חיים בדרך", אשנב לחייו של חיים פקוביץ', מנקה מדרגות. חיים חי אחרת, בדרכו.
קבלתי תיאבון ובאותה שנה העזתי להאריך. אורך הסרט הבא יותר מעשרים דקות. הסרט "חיים SUPER", הוא סיפורה של ענת ברמן, קופאית בסופר, אם חד-הורית וסטודנטית. לא סתם חיים, אלא SUPER חיים.
ב- 2017 עשיתי את "פעם עברה פה הרכבת", סרט על פארק המסילה בירושלים, מקום שהתאהבתי בו. תוך כדי הכנת התחקיר, נכונו לי כמה הפתעות. התרגשתי לגלות, שבשנת 1930, סמוך למסילה, נחתם הסכם השלום הראשון בין יהודים לערבים. גם היום מחבר הפארק בין בית צפאפא לשכונות היהודיות..
בגלל אהבתי ליוגה, בשנת 2019 עשיתי את "הפוך - לתרגל ויתור", המתעד את פרויקט היוגה בגיא בן הינום בירושלים, ואת תרומתה של היוגה למתרגליה.
בסרט ''תהרוס את הגדר עכשיו''.
יהודים ופלסטינים שחיים בירושלים, בשכונת התפר אבו תור\א-ת'ורי, משני עברי הכביש, החליטו לפעול יחד, ליצור חיי שכנות טובה, למרות ואף-על-פי.
לא מדובר בדבורים גבוהים, בשינוי נרטיב וכו', אלא ביחסי שכנים, שחיים פה, כי אף אחד לא ילך למקום אחר.
כתושבת השכונה אני שותפה לפרוייקט ותעדתי אותו בסרט קצר.
אני פריק של סרטים, אבל לא סרטים דוקומנטריים מתוך גישה שלשם האיזון הנפשי - צריך להתנתק לעיתים מהעולם הזה שמסביבנו. עד שאשתי סחבה אותי לפני כמה שנים לפסטיבל סרטים דוקומנטרים בתל אביב. מסתבר שהחיים הדוקומנטריים גם הם לוקחים אותנו לעולמות אחרים (למרות שהם ממש ממש קרובים לעולם שלנו...). הסרט על חיים עובד הנקיון מוציא - ככה בנון-שלנטיות - דמויות ש"לא מהעולם הזה" שלי ומבהיר לי עוד יותר טוב מהו העולם... שלי.
צפיתי בכולם ואהבתי. יש בך אהבה לאנשים שעושה יופי של סרט מכל דמות ומכל מקום. אוהבת להתבונן דרך העיניים שלך.מקווה שתמשיכי ותעשי עוד ועוד סרטים רגישים ונוגעים כאלו.
חבר שלי שמת מזמן, (יש כבר כמה) אמר לי פעם, שהוא ישן בחתיכות. המשפט הזה דבק בי, הוכפל. 1. השעה היתה חצות וחצי. למחרת הייתי צריכה להשכים קום והשינה למרות מאמצי ללכוד אותה חמקה ותעתעה בי. אכלתי פרוסת עוגה, תפוח, כמה עוגיות חמאה שנותרו בקופסה. הכרתי היטב את הלילות שהתחילו כך. ידעתי, שבלי כדור שינה לא אירדם. התמהמתי עד שעשיתי טובה לעצמי ונטלתי כדור. נגררתי בבית מקיר לקיר ומפינה לפינה. אני מתקשה להיזכר, מתי נכנסתי למיטה. בדרך כלל לוקח לי כחצי שעה מרגע נטילת כדור השינה ועד להירדמות. בחמש בבוקר, כשפקחתי את עיניי, מצאתי את עצמי לא בחדרי ולא במיטתי, אלא בחדרם של בני ונכדי, החדר שבו הם ישנים כשהם באים לביקור. בשום פנים ואופן לא יכולתי להיזכר ועד רגע זה אינני נזכרת, איך ומתי נכנסתי למיטה לא שלי. בתמונה: מיטה, טולוז לוטרק 2. לא בבית, בבית מלון. גרתי בבית מלון. בית המלון היה בנוי ומרוהט בסגנון מודרני, מינימליסטי לכאורה. מיד אפשר היה לראות, ששפכו הרבה כסף על כל פריט ועוד יותר על השילוב בין הפריטים, כדי שישדר את הלוק הפלצני הנכון, שאפשר יהיה לדרוש תמורתו מחיר גב...
כבר מזמן צריך היה לנקות את חלונות הראווה בבתי המלון. מאז פרוץ המלחמה שנמשכת ונמשכת, הזניחה אותם. מחר, אמרה לעצמה כל יום מחדש, בלאו הכי אין תיירים. האבק נערם על מדפי הזכוכית ועל החפצים המוצגים עליהם. כלי הכסף בחלונות הראווה בארבעה בתי חלון יוקרתיים, שם שכרו את חלונות הראווה, הצהיבו, על חלקם ניכרו כתמי חימצון חומים, אחרים האפירו. כיוון שלא באה לנקות אותם, לא העלתה בדעתה, איזו שכבת אוקסידציה זחלה והשתלטה על פני השטח. היום, כשסוף סוף הגיעה לקינג דוויד ועמדה מול חלון התצוגה, הצטערה שלא הגיעה קודם. אפילו התאורה בתצוגה כהתה. מיד, בקשה מאיש התחזוקה להחליף את שתי הנורות השרופות. משהגיע, וכל ארבע הנורות דלקו שוב, כתמי החמצון בלטו שבעתיים. תמר התחילה עם האבק, אח"כ עטתה את כפפות הגומי להגן על כפות ידיה ומרחה את כלי הכסף בסילבו. מחשבותיה שוטטו. לאט, אחד, אחד חזרו כלי הכסף לברק הישן, זהרו. למרות ההידרדרות בשמיעתה, תמר שמעה היטב קול סמוך אליה, מבקש באנגלית לפתוח לו את הדלת. היא המשיכה בשלה, בטוחה שהמבקש פונה לאיש שירות, העומד ודאי גם הוא בקרבת מקום...
"בין חול לחול", הוא סרט דוקו שעשיתי לאחרונה. בחולון, בין מיגדלי מגורים ורבי קומות מסתתרים עשרה בתים נמוכים (בני שתי קומות וארבע דירות בכל בית), לא, לא מדובר בווילות, אלא ב"שיכון נובי דבור". כל תושבי השיכון היו פליטי שואה, יוצאי העיירה נובי דבור מזובייצקי ( Nowy Dwor Mazowiecki) בפולין, שבה נולד אבי. הקמת השיכון בשנות החמישים היה מופת של עזרה הדדית ונסיון יחיד במינו בארץ ל"העתיק" שרידי קהילה, שרוב יהודיה נרצחו, למקום אחד. עד מלחמת העולם השניה שגשגה בעיירה הפולנית קהילה יהודית. בדצמבר 1942, עם חיסול הגיטו בנובי דבור הפולנית, הובלו יהודי העיירה וסביבתה, 9,000 איש , כולל רוב משפחתו של אבי, לאושוויץ. 400 מיהודי העיירה ניצלו. ביניהם אבי ושניים מאחיו. השיכון קיים עד היום. גרו וגרים בו צאצאים של יוצאי העיירה בפולין (דור2, 3, ו-4, ) אבל פרוייקט פינוי בינוי מאיים על קיומו. הגעתי לשיכון ילדה בת 12, וגרתי בו לסירוגין עד 1985, השיכון והעיירה בדמי. לדרי השיכון ולצאצאי יהודייה של נובי דבור הפולנית יחס אמביוולנטי לעיירת המקור בפולין. עצב, כאב ורתיעה מחד, אבל גם כמ...
אני פריק של סרטים, אבל לא סרטים דוקומנטריים מתוך גישה שלשם האיזון הנפשי - צריך להתנתק לעיתים מהעולם הזה שמסביבנו. עד שאשתי סחבה אותי לפני כמה שנים לפסטיבל סרטים דוקומנטרים בתל אביב.
השבמחקמסתבר שהחיים הדוקומנטריים גם הם לוקחים אותנו לעולמות אחרים (למרות שהם ממש ממש קרובים לעולם שלנו...).
הסרט על חיים עובד הנקיון מוציא - ככה בנון-שלנטיות - דמויות ש"לא מהעולם הזה" שלי ומבהיר לי עוד יותר טוב מהו העולם... שלי.
זו בדיוק המטרה. שמחה שצפית.
מחקשתהיה שנת 2021 שופעת בריאות
כל הסרטים מעולים. איזה יופי
השבמחקתודה רבה, משמח
השבמחקצפיתי בכולם ואהבתי. יש בך אהבה לאנשים שעושה יופי של סרט מכל דמות ומכל מקום. אוהבת להתבונן דרך העיניים שלך.מקווה שתמשיכי ותעשי עוד ועוד סרטים רגישים ונוגעים כאלו.
השבמחקכמה אני שמחה, רונית. תודה רבה לך
מחק