דוקטור של הנשיא

כבר מזמן צריך היה  לנקות את חלונות הראווה בבתי המלון. מאז פרוץ המלחמה שנמשכת ונמשכת, הזניחה אותם. מחר, אמרה לעצמה כל יום מחדש, בלאו הכי אין תיירים. 

האבק נערם על מדפי הזכוכית ועל החפצים המוצגים עליהם. כלי הכסף בחלונות הראווה בארבעה בתי חלון יוקרתיים, שם שכרו את חלונות הראווה, הצהיבו, על חלקם ניכרו כתמי חימצון חומים, אחרים האפירו. כיוון שלא באה לנקות אותם, לא העלתה בדעתה,  איזו שכבת אוקסידציה זחלה והשתלטה על פני השטח. 

היום, כשסוף סוף הגיעה לקינג דוויד ועמדה מול חלון התצוגה, הצטערה שלא הגיעה קודם. אפילו התאורה בתצוגה כהתה. מיד, בקשה מאיש התחזוקה להחליף את שתי הנורות השרופות. משהגיע, וכל  ארבע הנורות דלקו שוב, כתמי החמצון בלטו שבעתיים.

תמר התחילה עם האבק, אח"כ עטתה את כפפות הגומי להגן על כפות ידיה ומרחה את כלי הכסף בסילבו. מחשבותיה שוטטו. לאט, אחד, אחד חזרו כלי הכסף לברק הישן, זהרו.  

למרות ההידרדרות בשמיעתה, תמר שמעה היטב קול סמוך אליה, מבקש באנגלית לפתוח לו את הדלת. היא המשיכה בשלה, בטוחה שהמבקש פונה לאיש שירות, העומד ודאי גם הוא בקרבת מקום. הקול חזר שוב על בקשתו. כבר התכוונה לפנות אליו, לבדוק מדוע אין פותחים לו את הדלת, כששמעה את האיש פונה אליה ושואל בעברית, אם יש לה בעיות שמיעה, כי הוא רופא. עכשיו הפנתה אליו את המבט. 

"כן," ענתה, "יש לי". ראתה לראשונה את האיש שפנה אליה, ישוב על עגלת נכה.

"ויש לך מכשיר?" שאל.

"כן," ענתה.

"אני רופא. רופא של הנשיא." 

תמר תהתה, למה אמר, מה שאמר ולמה היה צריך לחזק את הדיאגנוזה שלו ולהיתלות מיד בנשיא וגם חשבה ולא אמרה, והצטערה שלא אמרה, שאמנם הדיאגנוזה  שלו נכונה, אבל הפרשנות ממש לא. היא שמעה היטב את פנייתו, אבל לא הבינה שכוונה אליה. לא בשמיעה מדובר פה, אדוני, הדוקטור של הנשיא, מדובר באי הבנה. 

עכשיו ניגשה לדלת שלפניה עמדה עגלת הנכה, משכה אותה, אף שכתוב היה לדחוף. הנכה שוב העיר משהו, וודאי בגנותה. היא שינתה את הכיוון, הפעם דחפה את הדלת, אבל הדלת לא נפתחה.

"את יודעת, אם הספריה פתוחה?" שאל האיש על עגלת הנכה והצביעה על דלת נוספת. תמר ניסתה לדחוף גם את דלת הספריה. לשוא.

"הכל סגור," אמרה, "עוד מעט יסגרו את המדינה."

הנכה ענה, שכן, יש המון ייאוש, אבל אסור לאבד את התקווה. "כבר היו לנו זמנים יותר גרועים," אמר.

"מתי?" שאלה מתגרה.

"במלחמת העצמאות כל יום נפלו צעירים. אבדנו שמונת אלפים איש."

"טוב," מלמלה. לא תיקנה אותו, שהיו  חמשת אלפים, שש מאות ושבע עשרה, שלשום בדקה. "אבל זה היה לפני שהיתה מדינה,"  נפלט לה. מיד הבינה שטעתה, רצתה לתקן, להגיד שטעתה, שהמדינה כבר היתה, שהחללים היו כמעט אחוז מהיישוב, אבל הרופא על עגלת הנכה כבר לא הקשיב, בטח התייאש ממנה, לפני שהספיקה לתקן את עצמה, אמר שלום בחופזה והתרחק מחלון הראווה, דהר  לכיוון היציאה כבורח.

שילך לעזאזל, בטח חשב אותה למנקה, אשת שירות של המלון, חבל שלא אמרה לו מי ומה. ביג דיל, רופא של נשיא,  ביג דיל , נשיא רכיכה, היתה צריכה להגיד. פרווה שכמותו, אפס, חדל אישים, חסר דעה, חנפן, דימוקרטיה תוססת יש לו, היתה צריכה להגיד, שיש הבדל, שהמדינה כבר קיימת כמעט שמונים שנה,  שנפלו כמעט אלפיים איש. ונפגעים, אדוני הדוקטור של הנשיא, כמה נפגעו במלחמה, אלפים דוקטור, עשרות אלפים, להזכיר לך, שישים ואחד אלף, יותר, אדוני  הדוקטור של הנשיא, וחוץ מזה, היתה צריכה להגיד, שנמאס, שאי אפשר כבר לספור חללים, אנשים, דוקטור, כל  חלל היו בו חיים, לפני שנהיה חלל, דוקטור, עוד אחד, דוקטור של הנשיא, וכמה בעזה, שלא עשו לך ולי כלום, דוקטור, דוקטור של נשיא, עלאק, הייתה צריכה להגיד, גם את כל התארים שלה, שלא יחשוב את עצמו, שלא ירים את האף, דוקטור.

תשובההעברה הוספת תגובה