לקחו ממנו את היונה

 

שלום רייזר,  (Shalom Reiser),  איזה קו.
אילו לא היה שלום רייזר, היה פיקאסו, חשבתי, כשראיתי את הרישומים שלו לראשונה לפני שלושים שנה. לא רק אני, סוכן אמנות משותף שהיה לפיקאסו ולרייזר אמר : "מבחינת הקו הוא עולה על פיקאסו". אז מה, מי שמע על שלום רייזר.

שלום רייזר, צייר ישראלי, יליד פולין (1920-2001), חי יותר ממחצית חייו בבתי משוגעים. בתי משוגעים קראו להם אז, אבל לא בטוח שרייזר היה כזה משוגע. צייר מעולה וטוטאלי היה גם היה, עוף אחר, נשמה אחרת היה וגם היה.  אף שלא  היה מסוכן לציבור או לעצמו,  נסיבות חייו, גורל או מה שתרצו, הביאו אותו תחילה למחלקה הפתוחה בגבעת שאול, אחר כך לסגורה בטלביה בירושלים ועם סגירתה לשלילת חירותו במחלקות סגורות באבארבאנל ולבסוף לטירה. נצבט ליבי, כשקראתי על חייו.

למה קראתי. סיפור.
בשנות השמונים, יוסי סוויד, קולגה של אחי,  מאספניו של רייזר, המליץ  על תערוכה שלו בבית האמנים בירושלים, שאורגנה על ידי טלביה.
נגררתי אחרי אחי.
יצאנו מהתערוכה, כל אחד עם רישום גדול וממוסגר של רייזר, בטוחים שהתמורה, שלא היתה נמוכה אז, תגיע לכיסו של האמן.
שנים תלה הרישום של רייזר בחדר העבודה שלי, עד שיום אחד הבחנתי שנותרה ממנו מסגרת בלבד, כמעט כל קוי הרישום נעלמו.
בצער, כי אהבתי אותו, הורדתי את מה שהיה הרישום של רייזר למחסן. אין לי מושג מה מנע ממני להשליך את המסגרת עם מעט הקווים שנותרו לאשפה. עשרים שנה עברו,  הרישום התבייש והתייבש במחסן.
לפני חודשיים באתי לבקר את מיכל בביתה החדש בתל אביב. "לאט לאט, אנחנו עדיין מתארגנים, " הזהירה.
"תעשי טובה," אמרה, "יש לי פה רישום ישן, שתלה אצל סבתא שלי בג'נבה, צריך לטפל בו, לא יודעת אם יש לו ערך, אבל לי יש סנטימנט אליו. תוכלי להעביר אותו  למיכאל, הוא רסטורטור,  חבר מתקופת בצלאל,  גר לידך בבקעה. אולי הוא אפילו יאסוף את הרישום ממך.
רסטורטור, הבזיק  זכר הרישום של רייזר, צייץ מהמחסן, הזדמנות להחיות את הרישום הדהוי.
"מיכאל," הסברתי לנכדי בן החמש, "הוא קוסם, הוא יודע לתקן תמונות ופסלים שהתקלקלו, הוא רסטורטור". ארי התרשם מאד מהמקצוע, גם אני.
כשמיכאל הגיע אלי לאסוף את הרישום של מיכל,  מיד חטפתי אותו  למחסן.
"אפשר להציל את זה, זה היה רישום  של שלום רייזר, דהה לגמרי..." ניסיתי, "לא, זה לא אורי רייזמן."
כשמיכאל פירק את המסגרת, גילה, שהרישום נעשה על נייר רשמי של בית החולים טלביה. גם אם יצליח לשחזר אותו,  לא אוכל לתלות את הרישום על הקיר. כדי לשמור עליו מלדהות שוב,  צריך יהיה להכניס אותו לתיקיית קרטון. התאכזבתי. למה לי לשלם על רסטורציה, אם רייזר יחזור למחסן. 
"אם תרצה, רייזר שלך, בלבלתי לך את המח, מיכאל, אם לא תרצה, תשליך אותו," הצעתי למיכאל. ויתרתי על רייזר, אבל כפי הנראה, נשמת רייזר  לא ויתרה עלי.
כעבור כמה ימים, הרסטורטור הפתיע, הזמין אותי לסטודיו. צרפתי אלי את נכדי הקטן. ספגנו  שמש חורפית, אור שהגשם שטף וזללנו קומקוואטים שפלחנו בחצר בדרך.
נכדי הוקסם מהסטודיו של מיכאל, מפסלוני אופנועים עשויים מתכת, מהאמבטיה שבה מיכאל טבל ציורים כדי להחיותם, בקש נייר וטושים והתיישב לצייר. גבעה מתנשאת ובראשה איש דק ועצוב, צייר.
בניגוד למצופה, מיכאל הצליח להחיות את הרישום,  שוב אפשר לראות את הקו הזורם, הגלי של רייזר, "תוכלי לתלות אותו, במקום עם מעט אור", פסק. "פרוזדור עדיף על מחסן," התלהבתי.

לרייזר נמצא מקום ראוי בפרוזדור, מול הספריה שלי, מעט אור. נדמה לי, שהוא היה אוהב את המקום.
מאז קראתי כל פיסת מידע על שלום רייזר, ככל שקראתי, כך גברה שמחתי שזכיתי לראות שוב את הקו הגאוני, הכמו מובן מאליו, קו זורם, נוגע בלב.
באחד הראיונות ב עבר שלום רייזר אמר, שפיקאסו לקח ממנו את היונה. מה שלגמרי מתקבל על הדעת, רייזר בשנותיו בפריז היה בחבורתו של פיקאסו ופיקאסו יכול היה לצייר בכל סגנון. הצצה ברישומיו של רייזר מיד מזמינה להשוות אותם לרישומיו של פיקאסו.
קראתי עוד על שלום. ככל שקראתי, רציתי לדעת עוד. נתקלתי ביוטיוב בקליפ שבו צולם, מלווה בשיר של רונן שטיינבאום, ברשימה מרגשת,  שכתבה נרי לבנה ב"הארץ" ב-2001 עם מותו. 

בזמן שהותו בפריז התאהב רייזר במישל פורו, צייר אותה כמו משוגע. גם  בשגעונו לא שכח אותה עוד ימים רבים, להיפך, אולי בשל הפרידה, השתגע.

 "מישל לא ידעה מה זה ציור, רק מה זאת אהבה", אמר שנים אחרי שנפרדו.
זה נשמע לכם משוגע, זה.
נראה,  לאן הרישום של שלום רייזר יוביל אותי.

בצילומים:  פריט מהרישום של רייזר, שלום רייזר, צילם סטנלי בטקין מתוך דף "ממרכז המידע

 לאמנות ישרלית

למטה, מישל אהובת רייזר והיונה על ראשה

לינק לרשימה המקיפה והיפה של נרי לבנה ב"הארץ":

https://www.haaretz.co.il/misc/2001-03-06/ty-article/0000017f-e4c4-d7b2-a77f-e7c78ce20000