חביתה

  "אני חיה וגם אני אמנית", כתבה אביבה בלום הישראלית לוויטק ציישנייבסקי, צייר פולני. (Wojciech Ciesniewski) לפני מספר שנים, במקרה, התגלגל לעיניה ציור של 3 נערות בבית ילדים יהודי באוטבוצק, לאחר המלחמה. מיד זיהתה אביבה את עצמה כנערה עם החתול בציור של ציישנייבסקי. הגילוי הפעים את השניים. מהרגע הראשון ההתרגשות  הרקיעה שחקים והובילה  לשיתוף פעולה אמנותי. התוצאה: תערוכות משותפות בפלוצק ובאוטבוצק בפולין והתערוכה "חיים שאחרי", "Life, after all"   בירושלים, בגלריה במלון הנשיא. אביבה בלום,  בת 92, היא  אמנית ישראלית ילידת פולין. בציור של ציישנייבסקי, היא בת 14,  ישובה על ספסל עם שתיים מחברותיה. את "החיים שאחרי"  היא חיה בארץ, רושמת ומציירת בעיקר טבע ונופים אבסטרקטיים. מציירת כדי לשכוח. "אני לא זוכרת בני אדם, רק נופים וגינות," היא מעידה על עצמה על התקופה ההיא, בה הוברחה  בזהות פולנית לחווה, שהיתה לה כגן עדן. וויטק ציישנייבסקי, פולני קתולי, נולד ב- 1958. בקורותיו "סיפור מעומעם על סבים גרמנים, שעברם הפוליטי אינו ידוע", כפי שכתוב בדברי...

הבן שלי אוהב את בוטרו. "לו הייתי רוטשילד" שלו, הוא לקנות לעצמו ציור של בוטרו. הכוונה לצייר הקולומביאני, פרננדו בוטרו אַנגוּלוֹ, יליד 1932, שהחל את הקריירה האמנותית שלו בגיל 16 במֶדֶלין. בן 26 זכה בפרס של "סלון הציירים הקולומביאנים" ומגדיר עצמו כ"צייר הקולומביאני ביותר מכל הציירים הקולומביאנים". אף שלשמנמנים של בוטרו יש קסם רב, הצורה שלהם, הצבעוניות הדרום אמריקאית, שאין לטעות בה, מעלים חיוך של תמיהה על שפתי כל מתבונן, מדברים אוניברסלית, לאו דווקא  "קולומביאנית". סגנונו, בעל סימני ההיכר המובהקים, זכה בשם "בוטריזמו". אני זוכרת את ההתוודעות הראשונה לבוטרו בשנות השמונים המאוחרות. כל פריז היתה בוטרו.  לאורך שדרות השנז אליזה הוצבו פסלי הענק של השמנמנים,  ובגלריות  ברחבי העיר נתלו ציוריו. עוד ציורים ופסלים אפשר לראות בסרטון. הפנים העגולות, הגופים הקצרים והשמנים, הפרופורציות האחרות גרמו לי לעמוד מולם משתאה. אפילו  הפרופורציות של הסוס המפוסל דמו לאלו של בני האדם.  צחקתי מול השמנמנים. את צורתם תרגמתי כמבט מתנשא של האמן, סרקזם, אולי אירוניה. היום א...

אסויירה - תמונה מצוירת, כשמה כן היא, עיר נמל במרוקו, הבנויה על חצי אי סלעי, על חוף  האוקינוס האטלנטי. עיר-פנינה שונה בצבעיה ובסגנון הבניה שלה מערים מרוקאיות אחרות. הבתים בסמטאות מסויידים לבן, התריסים ופתחי הבתים כחולים- והעיניים לא תשבענה  מראות, כמו נקלעת  לעיירה ספרדית, פורטוגזית, יוונית - על כל פנים ים תיכונית.   העיר מוקפת שתי חומות. האחת -  מהמאה ה-16,  נבנתה  על ידי מנואל הפורטוגזי, שהקים בה מושבה פורטוגזית מבוצרת שנקראה מוגדור, או מוגדול  - מגדלור בעברית. החומה האחרת, פנימית- מהמאה ה-18, נבנתה על ידי סידי מוחמד בן עבדאללה, שבנה בה נמל קטן. ער ליופיה המהמם שינה את שמה לאסווירה. מוחמד בן עבדאללה שכר את תיאודור קורנט, אדריכל צרפתי, שתכנן את העיר מחדש.   סגנון הביצורים מעורב  - אדריכלות  פורטוגזית,  צרפתית ובֶרברית והטקסטורה גם היא אחרת  מחומות עריה של מרוקו -  כל הציור הזה נישא על סלעים חומים - על רקע האוקינוס. התוצאה -  אסויירה הלבנה-כחולה עטופה בצעיף של מסתורין שאין  לפענח, מסתורין מעורר ערגה וגעגוע, כ...

"מי שאינו יכול לדמיין סוס דוהר על עגבניה, הוא אידיוט", כך אמר אנדריי ברטון.  ולמה ככה אמר וחשב האיש, כי לדמיון, שהוא מקור נביעתה של האמנות אין גבולות, המח האנושי יכול לדמיין הכל, ומעשה האמנות הופך את המדומיין ליצירה, גם אם המדומיין מנוגד להגיון ולמציאות. לא יודעת איך ולמה, ומאיזה חומר המוני אני עשויה, אבל אילו חייתי בתקופה אחרת, בתקופה של מלך, ודאי הייתי הופכת למעריצה שלו, מעריצה אמיתית. עובדה, גם היום, באין מלך, מנהיגים, פוליטיקאים, וכל מיני ידוענים חודרים אלי באיזו דרך עקלקלה ומערימה, שאין לי שליטה עליה, גם כשאני שונאת אותם ממש ומתנגדת  לדעותיהם ולדרכם. והחדירה עמוקה ממש. האח"מים האלה  הופכים  לחלק מסביבתי הקרובה, למֶליֶה שלי, חוברים לחבריי, לפעמים אפילו למשפחתי, נוצרת אתם איזו פָמִיליָאריוּת, אינטימיות, והם עושים בנשמתי כטוב ליבם שם או כרע ליבם. לא אשכח את החלום שהיה לי פעם  על ברק אובמה, אולי היה זה ביל קלינטון בתקופת כהונתו או אחריה. הסיטואציה זכורה לי היטב. אני בבית, ישובה על כסא, ספסל, ספה (לא זוכרת בדיוק מה) ולרגליי, לא תאמינו, אחד מהמורמים מעל, אחד מהנש...

עוד קצת על החביתה ועל הבובות גם כל עוד לא טיגנתי את החביתה, ובעצם, גם אחרי הטיגון, אוכל להוסיף ולמלא. יהיו לי - חביתה ממולאה כל טוב, בלינצ'ס, קשקושי ביצים בבל"ט – הכל! הנה לך, מציאות מחורבנת! מה את בסך הכל, לעומת חביתה?! כלום. ואני בחביתה יש לי - רוחב יריעה, שום מגבלות, גבולות, מגרות, דפוסים, סטיגמות, הגדרות, הדגרות- לא ולא! חביתה היא אמנם ביצה, כלום, סוד הצמצום, אבל בו בזמן היא פתיחות, דמיון, אופק! ועוד משהו, כמו בחירת כל שם, הבחירה ב"חביתה" מכוונת ומקרית כאחד. כמו בחירתה של כל מלה, כזאת או אחרת, מלה שאומרים, שחושבים וכותבים ואחר כך מפרשים ומסבירים. בחירת שם היא כמו בחירת מלה, בחירת בעל, אשה, עבודה - גורל עיוור, יד מכוונת, או לחילופין, שליטה בחיים, ואולי שליטה לכאורה. הבחירה ב"חביתה" היא צרוף נסיבות, גורל אבל גם בחירה אישית, גחמנית, בחירה של אופי. והאופי - מה, גורל או בחירה? לא משנה, קדימה חביתה ! הסברתי והסברתי, ואני שואלת את עצמי, למה להסביר, להתנצל, להתחנף, להיות אפולוגטית – תרצו תאכלו, לא תרצו לפח החביתה, וחסל. ובעודי עומדת על משמר כבודי ומחליטה שלא לה...