חביתה

ירושלים יקרה לי, ז"א, יש לי שתיים ירושלים. האחת, זו שבלב, שאהובה עלי מתל אביב, שלמענה עזבתי את העיר ללא הפסקה, וזו האחרת, שמציאותה משיקה לחיי ופוקחת את עיניי לראות ולשמוע.     אין לי מושג איפה בדיוק מתקיימת ירושלים הראשונה שלי. במהותה היא סמויה מן העין, נעדרת. כמו אהוב, שמתגעגעים אליו גם כשהוא לידינו.    הנה הוא כאן נוכח,  ואף על פי כן, כמעט לא נוכל לגעת בו, והכמיהה אליו רק הולכת וגדלה כמו שאמר רמבו, La vraie vie est absente בלשונינו, החיים האמיתיים נעדרים - כך ירושלים, הראשונה  נעדרת ואף על פי כן, כמה קיימת בי.     לא נולדתי פה, אני שייכת למעוט שעשה את הדרך מתל-אביב לירושלים. אפילו אפשר לומר, שעליתי לירושלים,  בשבילי המעבר מתל-אביב לירושלים היה עליה.   אז למה ירושלים ולא תל-אביב. כי תל-אביב משעממת, רחמנא לצלן.     אני יודעת, שתל-אביב צעירה ותוססת, שיש לה מסעדות גורמה לעילא ולעילא,  שיש  גלריות אמנות, מוזיאונים, סרטים ומועדונים מכל סוג ומין,  פילהרמונית ואופרה, ואפילו ים, שהברים פתוחים כל הלילה והבירה נשפכת כמו י...

ממרחק של שנים ומקום, מבעד לנופים אחרים, אני זוכרת את יום הכפורים הראשון, שהגיע לתודעתי, מהדהד בצלילים של שפה קרובה-רחוקה ובתנועות שפמו של סטלין, אבי האומות, שמש העמים. מנין הנטייה שלנו  להתרפק על הילדות, להתגעגע אליה. הרי כמעט בכל זיכרון ילדות חבוי  כאב, שאז כשחווינו אותו, לא היו לנו מלים להגדירו. לא האושר שחווינו בילדות הוא מקור הגעגוע, אלא העוצמה, שבה חווינו את העולם, ראשוניותה של החוויה, חדות קליטתה. הקרירות  בישבן בזמן ישיבה על פתחו של מרתף, ריח הטיגון של לאטקעס, בסססס... של אבטיח מתפקע ומבוקע, תססס... של המיץ הניתז ממנו, תרועה של חצוצרה רחוקה ביער, מבט חודר של עובר אורח, חבר, שכן, מגע עור בעור, מגע העור במים, בנייר, חלקלקות הסבון, חיוך, ריח שום, שקיפות של בד או חספוסו,  שפם זז של דיוקן במסגרת, שככה פתאום התחיל לזוז, מאיים, באשת הגוף, חדלונו של שכור, גופו השרוע פרקדן על השלג - תחושת הסוד שאפפה את כל אלה, סמני השאלה.  גן עדן מסתורי, שאבדנו לאט, מרגע לרגע, כל יום עוד קצת, כל חודש, כל שנה, כשחכמנו והחכמנו, כשחיינו  נהיו הרגל.   במיטה לבנה, בחדר ל...

אמנם לא נולדתי פה, אבל מרבית חיי עברה עלי בין תל-אביב לירושלים, או נכון יותר אני שייכת למעוט שעשה את הדרך מתל-אביב לירושלים, ולא להיפך. אפילו אפשר לומר, שעליתי לירושלים, כי בשבילי המעבר מתל-אביב לירושלים היה עליה. אז למה בכל זאת ירושלים ולא תל-אביב. כי תל-אביב משעממת, רחמנא לצלן. כן, אני מתכוונת לכל מלה שאמרתי, אני יודעת שתל-אביב צעירה ותוססת, שיש לה מסעדות גורמה לעילא ולעילא, שיש גלריות אמנות, מוזיאונים, סרטים ומועדונים מכל סוג ומין, פילהרמונית ואופרה, ואפילו ים, שהברים פתוחים כל הלילה והבירה נשפכת כמו יין, שהחברֳה רוקדים מסטולים כמו בגואה, ועושים אהבה כמו פעם, או אולי אהבה חדשה ולפעמים אפילו מדליקים נרות בכיכר רבין, אבל מתי בפעם האחרונה הסתכלתם על השמיים שלה. תסתכלו על השמיים, על שְמי תל-אביב. מרבית ימות השנה כחולים, כחולים ושוב כחולים. כחול עמוק, חד גוני, פרוס מעליך. יציב, קפוא, משעמם, מת, עוד רגע יבלע אותך ותהיה כחול גם כן, ולא ידעו בכלל שהיית, שהתבוננת פעם בכחול שמעליך. שום אפור לגיוון, שום שנוי, לא זורמים, לא משתנים, כחולים כמו שמי קליפורניה. איפה קליפורניה, הוליבוד, וולט דיס...