קבורת לב
קרובת משפחה, בת למעלה מתשעים, התלוננה באוזני על בדידות גדולה, אף על פי שיש לה בני משפחה רבים וטובים. "פשוט, לא נשארו לי חברים," אמרה. מגיל תשעים אני רחוקה, אבל מה שנכון, נכון. כל עוד לא קברו אותי, אני קוברת אחרים. אז היום, על שניים כאלו, שאבדתי. א. בדרך המתפתלת על סיפי תהום, בפסגות הגבוהות של ההימליה ההודית, בגובה של כ-5000 מ' מעל פני הים, השיג אותי ה- SMS על מותה של חברה קרובה. לא אצליח להגיע להלוויה, אפילו לשבעה לא אגיע. לא בכיתי. אי אפשר לבכות מול ההוד של ההרים האלה. מה להם - בעלי לב אבן – ולנו. מה להם, הנשטפים במי מפלים ופלגי אין-סוף ולדמעות הקטנות שלנו. מה להם, לצוקי הנצח ולהרף העין של חיינו. גם אם נתאמץ, לדגדג אותם לא נצליח. חבל על הדמעות, חבל על המלים - זכות הדבור לדממה. שתקתי, אבל המחשבות בשלהן. "ג'האטור" , קבורת שמים , או מילולית "מתן צדקה לעוף השדה", היא צורת קבורה טיבטית. גופת המת מפורקת לפיסות, מונחת על ההר, טרף לבעלי חיים ולבעלי כנף. רו...