קבורת לב

 

 

 

 

קרובת משפחה, בת למעלה מתשעים, התלוננה באוזני על בדידות גדולה, אף על פי שיש לה בני משפחה רבים וטובים.

"פשוט, לא נשארו לי חברים," אמרה.

מגיל תשעים אני רחוקה, אבל מה שנכון, נכון. כל עוד לא קברו אותי, אני קוברת אחרים. אז היום, על שניים כאלו, שאבדתי.

א.  בדרך המתפתלת על סיפי תהום, בפסגות הגבוהות של ההימליה ההודית, בגובה של כ-5000 מ' מעל פני הים, השיג אותי  ה- SMS על מותה של חברה קרובה.

לא אצליח להגיע להלוויה, אפילו לשבעה לא אגיע.

 

לא בכיתי.  

אי אפשר לבכות מול ההוד של ההרים האלה. מה להם - בעלי לב אבן – ולנו. מה להם, הנשטפים במי מפלים ופלגי אין-סוף ולדמעות הקטנות שלנו. מה להם, לצוקי הנצח ולהרף העין  של חיינו. גם אם נתאמץ,  לדגדג אותם לא נצליח.

חבל על הדמעות, חבל על המלים  - זכות הדבור לדממה. 

שתקתי, אבל המחשבות בשלהן.

 

"ג'האטור" , קבורת שמים , או מילולית "מתן צדקה לעוף השדה",  היא  צורת קבורה  טיבטית.  גופת המת מפורקת לפיסות, מונחת על ההר, טרף לבעלי חיים  ולבעלי כנף.

רוב הטיבטים הם בודהיסטים המאמינים בגלגול נשמות. לפי אמונתם, אין צורך לשמר את הגוף לאחר המוות. לאחר נטישת הנשמה, הגוף הנותר איננו אלא כלי ריק, יש להניח אותו לחסדם של הנשרים.

מוחי המערבי, האיסטניסטי, נגעל מתאור פרטי הטקס, לא יוכל להכיל קבורה כזאת.

אז חשבתי לי, אניח למח. כיוון שתמו  שלושים ושבע שנות חברות, אקבור את החברה שלי קבורת לב.

 

האמנם תמו שנות החברות?

 

ואולי ההיפך הוא הנכון.

 

דווקא עכשיו, משתמו יסוריה ותם סבלם של הקרובים לה, שעמדו חסרי אונים מול גסיסתה, לשווא, ניסו לרצות ולהקל. שום השתדלות לא תעזור כאן.  אי אפשר להשביע רצונו של  גוסס, אי אפשר להסיר ממנו את שלמת  המוות, אי אפשר למות במקומו. להיפך, בעצם חיינו ובריאותינו אנחנו מנקרים את עיניו.

 

דווקא משתם מאבק  הבשר – אולי יכולים מי שנותרו בחיים, לעכל , להכיל, להבין, וכך, להחיות את המת.

קברתי את החברה שלי בלב. זכרה  הוא המצבה האמיתית, כרטיס הכניסה לנצח. 

אם יזכור אותי, מי אחרי מותי, יציב לי הוא בליבו מצבת נצח גם כן. 

כמה מתוקה נקמת הזכרון, כמה מתוק נצחונינו על האלים הגוזרים את מיתתנו.

ב. עם שובי לארץ מההימלייה, בשעה אחת אחר חצות, חכתה לי בשורת איוב נוספת: ידיד קרוב, חבר ללמודים, נפטר גם הוא מאותה מחלה ארורה.

 

כיוון שאין דומים יחסי עם הידיד ליחסי עם החברה, התגובה שלי היתה שונה ואחרת.

אחרי שקלטתי (אם אכן, קלטתי) את ההודעה, נעור בי רצון עז, לטלפן אליו מיד, להודיע לו על מותו שלו.

 

מי כמוהו יבין את צער אובדנו, מי כמוהו  ידע להשתתף בצערי, מי כמוהו ידע את טיב היחסים בינינו.  למי עוד יכולתי להתקשר בשעה אחת בלילה אחרי חצות, להודיע לו על מותו, הרי חוץ ממנו הכל ישנים. אעיר אותם, אטריד אותם באמצע הלילה באבלי. 

מי עוד חוץ ממנו יפרוץ בצחוק לנוכח  בשורה על מותו שלו בטלפון.

 

רבות ומוזרות מחשבות בלב איש, על אחת כמה וכמה בלב אשה. מה פתאום המחשבה המוזרה הזאת, איך ולמה  צצה לי.

גם בהלוויה שלו לא השתתפתי, לשבעה הצלחתי להגיע, אבל הצורך לחלוק אתו את מותו לא הרפה.

 

"היי דיק," הייתי אומרת לו,  "מצטערת על השעה המאוחרת, אבל כרגע דניאל הודיע לי על מותך, אני לא מסוגלת להכיל לבד את הידיעה המחורבנת, אני חייבת לספר לך, עכשיו, בדיחה שכזאת, שלך, של אלוהים, של השד יודע מי. לא יכולת להתאפק, לא די שמלי מתה  בהימלייה, גם אתה היית מוכרח. לא יכולת להתאפק עד שאחזור, עד שאגיע, עד שאתאושש, אפרוק את הצ'ימידאן, אעשה מקלחת, אשטוף מעצמי את הג'יפה. מה בער לך כל כך להגיע לשם, מי אמר, ששם טוב יותר. איפה תמצא לך ידידה, שככה תפסח על רגע מותך, באלגנטיות שכזאת, בגובה של 6000 מ', בהימלייה. ככה מתנהג חבר. מת, נעלם וזהו. אפילו לא עונה לטלפון. הגזמת , דיק, הגזמת. לך טוב עכשיו, אבל מה איתי. מי אני, רק  ידידה, לא שאה ג'האן המוגולי, לא אוכל להתאבל עליך כל ימי. לא אבנה לך טאג' מהל, הוא כבר נבנה. אז איך, איך אתאבל עליך, בלעדיך?"

 

ואולי, טוב שכך. הכל ביני לביני בלי הפרעות, בלי תכתיבים שלך, בלי צורך לעשות  פוזה.

אבל נטו.

קשה להודות וקשה לכתוב על כך, אבל אולי רק אחרי מות, בשל המרחק החדש, בשל הפרספקטיבה, אפשר לקיים את החברות כמו שצריך,  כפי שהיינו רוצים לחוות אותה, טהורה, מושלמת, בלי חריקות, ולא כפי שחווינו אותה. 

אולי דווקא המוות מאפשר את סלוק המחיצות, הופך את המת לחלק מאתנו, איבר מאיברינו. הרהור טהור, גרגיר בלב, שאינו תלוי בגחמות המציאות.

 

אולי מסיבה זו, התקבע המנהג היהודי, אחרי מות – קדושים אמור.

 

בתמונות: הרי ההימליה – מה להם ולנו – צלום – באבא יאגה

 

© כל הזכויות שמורות לבאבא-יאגה