חיסונים
הייתי בת שלוש, אולי בת ארבע. שכבתי לצד אימי במיטת ההורים הגדולה. אימא קראה עיתון בקול רם על סימפטומים של פוליו ואני התחלתי לגנוח ולבכות. "מה קרא לך, ילדה שלי?" "נגעתי בעתון ונדבקתי, אמא". מאז לא סרים ממני לא החיסונים ולא העיתונים. לא רק הם, גם כל שכתוב דבֵק בי, כאילו הייתי דף לבן, שמשתוקק כל חייו, בבקשה, כִתבו עליי. בשנתיים האחרונות, ימי הקורונה, החיסונים מככבים במדיה ובפיות האנשים. כן להתחסן, לא להתחסן, זאת השאלה. אפשר לחלק את העולם למתחסנים ולמתנגדי חיסונים. אני מנערת אבק מרובדי הזיכרון ומתקשה להאמין עד כמה אין חדש תחת השמש, לפחות לא תחת השמש שלי. כאילו לא עברו מאז עשורים. אני בעיר שם. צהריים ואף על פי כן אפור. הטמפרטורה בחוץ הרבה מתחת לאפס. בבית חם. הכפור, אמן גאון, מצייר בלבן שקוף אין ספור צורות, אוטם שמשות, ואני, אף שבכלל אין לי חשק לצאת מהבית, מתכוונת ללכת לבית-הספר. כתה א`? אולי. הלימודים מתחילים בצהריים. ברדיו חוזים שבעוד יומיים תרד הטמפרטורה למינוס שלושים ולא נלך לבית-הספר. נדביק את האף לשמשה. האצבע - שתצייר באדי הבל...