אני הזקנה
א. אפס, זה מה שאני, מול חורבות. לא משנה איפה החורבות, לא משנה מה חרב ומי החריב, למראה חורבות אני מתכווצת. הזקנה הבוכייה הזאת בין החורבות והריק סביב, זו אני. (הצילום התפרסם השבוע ב"הארץ".) אם לא אני אז אמא שלי , לא זקנה, בת 16 היתה. ואם לא היא אז סבתי. הן לא הספיקו לבכות על החורבות, הן ברחו. טוב שברחו. מי שלא ברחו, וודאי לא הספיקו להתאבל. אני הספקתי. בלילות התאבלתי, בסיוטים. לפעמים ברכות, בחלומות. למזלי נולדתי אחרי, נולדתי לתוך החורבות. "הן היו לי מגרש משחקים. ואילולא השלג המכסה אותן..." כתבתי פעם. אם נחזור לרגע לצילום, כמה אנשים חיו בבניינים האלו לפני שחרבו. לפי מספר החלונות, כמה דירות חרבו, כמה חדרים, כמה תקרות, כמה קורות קרסו, כמה שמשות נופצו, כמה שולחנות נפלו, כמה ספרים התפזרו, מה היה קול החבטה. כמה נהרגו, כמה נקברו מתחת, כמה ניצלו, כמה הצליחו לברוח. כמה משפחות, כמה ילדים. האם ילד אחד בורח הספיק לקחת איתו דובון ואולי מכונית קטנטנה. ואת הכלבלב - אולי ילדה נשאה בזרועותיה, ואולי כלום, התפייטתי, אף ילד, אף ילדה לא ניצלו. ואם ניצלו, האם נפצעו, הא...