חביתה

הקיץ עדיין לא הגיע, אבל הוא הזיע והסריח כמו הומלס, כמו שהוא תמיד מזיע. אין לי מושג מה שמו, אף פעם לא שאלתי. הוא מגיע לפעמים. כשדלת הסטודיו סגורה, הוא מצלצל בפעמון. ואוו, בטח קליינט בפתח, אני רצה לפתוח, ומגלה שאין שם אף אחד. אני יוצאת החוצה לראות, מי צלצל וברח, ואז, לאכזבתי, אני רואה אותו ממול, נשען על עץ.  אנגז'ה איתו. "ששלום," הוא מצליח לומר, קצת מגמגם, קצת מתנצל, ואני מקללת בשקט, בכל זאת לא נעים לפגוע. אני יודעת מה הוא רוצה, זו לא הפעם הראשונה שהוא מגיע, תמיד מכיוון העיר העתיקה, משמאלינו. קצת מפגר, אבל מתמיד. אח שלי הרגיל אותו, הוא בא לסטודיו, מצלצל, פותחים לו, אם חם הוא שותה מים, אם קר, אחי מכין לו קפה. אחי אוסף כאלה, חתולים בעיקר, אבל גם מסכנים, הוא הטוב, בירושה בא לו מאמא שלנו, אני מקללת בשקט. לא יודעת ממי זה בא לי בירושה. לפעמים הוא משתהה בסטודיו, מתיישב, שותה את הקפה שלו או את המים בִפְנים, בנחת. אני מחכה שיעוף כבר, תמיד הוא מוציא אותי משגרת העבודה. אבל לא בשביל המים ולא בשביל הקפה הוא מגיע, הוא מחכה, בשקט, בדרך כלל אינו  מדבר, קשה לו לדבר ובעברית קשה לו שבעתיים, כ...