חביתה

    כדי להתחיל רשימה, שיר, סיפור, כל מה שאני צריכה היא כותרת או משפט ראשון. אם יש לי אלו, הכל כבר יסתדר וייכתב או לא ייכתב. לפעמים, כשהכותרת טובה מאד, היא משתלטת עליי, עד ששביעות הרצון שלי ממריאה, מנפחת לי את האגו ומוציאה לי את החשק לכתוב את ההמשך. לא אחת כתבתי בזכות הכותרת, אבל הרבה פעמים, דווקא בגללה, יימח שמה,  לא כתבתי  מלה. לכי תסמכי\תשמחי על כותרת.   הכותרת שלמעלה, שייכת לשני גאונים ספרותיים, למילן קונדרה, המוקדם ולמשוררת ויסלבה שמבורסקה, הרעננה תמיד. (הצרוף והשינוי הקטן – שלי) הראשון, סופר ונציג העם הצ'כי והאחרת נשאה בכבוד את שרביטם של הפולנים. לא מזמן ראיתי סרט דוקומנטרי על ויסלבה שמבורסקה, "החיים נסבלים, לפעמים", בבמויה של קתרינה קולנדה-זלסקה. בהשראת הסרט - הכותרת, ובזכות הכותרת, הרשימה.   מה יש בשני המשפטים האלה שכל כך מושך ומשגע אותי. הם מדגימים את ההומור, יותר נכון את האירוניה, שאנחנו חסרים.     אצל הצ'כים זה מולד. הם שגדלו על ברכיהם של ירוסלאב האשק ("החייל האמיץ שוויק") וממשיכיו, מילן קונדרה, והגדול מכולם בוהומיל הראבאל ("רכבות שמורות...

כיוון שבא לי סוף סוף לצחוק ולא לבכות,  ואחרי שקראתי את "שרתתי את מלך אנגליה", התאהבתי בסופר הצ'כי בוהומיל הראבאל*.  מילן קונדרה העיד, שהראבאל הוא  הסופר הטוב ביותר שכתב צ'כית. כיוון,  שאינני קוראת צ'כית, והפולנית שבפי לא מועילה, החלטתי לקרוא כל ספר שלו, שתורגם לעברית. רות בונדי הפליאה לתרגם את ספריו  ועל כך תבורך ותהולל.   התחלתי עם "בדידות רועשת מדי", הוצאת "גוונים".   במלים ספורות, אם בכלל אפשר לומר איזה דבר על הספר או עלילתו, גבורו הוא "אינטלקטואל בעל כורחו", שנהיה כזה ולא אחר, בזכות טונות של בירה שהוא דוחס לקיבתו ובזכות שלושים וחמש שנות  עבודה במרתף מסריח, שורץ בוס מוטרף ונוגש, זבובים ועכברים (לפעמים גם שתי צועניות), שבו הוא דוחס פסולת נייר מכל הבא, כולל העכברים שנדחסים, ואין מציל.   אגב, הדחיסה למכבש, יכולה להיות סמל לכתיבתו של הראבאל -  הוא דוחס מלים ומשפטים, ממעט בפִסוק ומערב מין בשאינו מינו – התוצאה מעוררת צחוק פרוע – ואחריו כמובן, קל כל כך לפרוץ בבכי. אין בספר עלילה ליניארית, התחלה, אמצע וסוף, אלא איזו תנועה מתמדת, חסרת תכלית...