לה, עם עצמה
אף ששנים חזרה ואמרה, שבבית הזה היא חיה ובבית הזה בנהריה היא תמות, לפני כשנה החברה שלי עברה לדיור מוגן בתל-אביב. מאז השבר בירך, ההליכה שלה לא משהו והזכרון גם כן לא והילדים לחצו, החליטו שמסוכן לה לחיות לבדה. זה התחיל עם מנטרות כמו, "לי אף פעם לא משעמם לבד, יש לי את עצמי לעצמי". היתה לה העבודה שלה והיה לה התנ"ך והפסוקים שזכרה בעל פה, שידעה לשבץ במקומות הנכונים בשיחה. מששיבצה אותם רוותה נחת מעצמה, עד שקראנו לה "הרבנית" או "פסוקו". ואם לא די באלו, בשעות הערב היו כוס יין אדום ושקדים, שבהם סיימה את היום. לפעמים התמלאה הכוס פעמיים, לפעמים שלוש ולפעמים, מי יודע, אולי אפילו ארבע. מנטרה רדפה מנטרה, פסוק רדף פסוק ואמירה רדפה אמירה, אבל האמירות לא השתנו, חזרו על עצמן. נושאי השיחה הצטמצמו ככל שהצטמצם הזכרון, עד שאי אפשר היה עוד להקשיב לדברים החוזרים ונשנים, כמו שנמאס לפעמים להקשיב ל'למה' של ילדים קטנים, כי לא משנה, איך תסביר ומה תגיד, ה'למה' הבא ימתין ויזנק עליך בסוף המשפט. אבל החברה שלי היתה חכמה דיה כדי לקטוע את השיחה בדיוק לפני שהגעת לש...