לכלוך שמים
במרץ 2011, כשעיני העולם היו נשואות לתאור המתרחש בכורים בפוקושימה והלב נצבט ונחרד מפחד הבלתי ידוע, פתחתי את ספרו הקטן\גדול של ואצלאב האוול "העולם נברא במאמר" (ספריית פועלים 1991, בתרגומה של רות בונדי) ונדהמתי, עד כמה דבריו שנכתבו ב-1985 מעוררים מחשבה לנוכח שמתרחש אז ביפן. "בהיותי ילד קטן חייתי זמן מה בכפר," כותב האוול, בסגנונו המעודן, "ואני זוכר אחת מחוויותי דאז: בלכתי לבית-הספר בכפר הסמוך דרך שביל שדות, הייתי רואה באותה שעה באופק ארובה ארוכה של בית-חרושת בנוי בחופזה, ששירת, יש להניח, את תעשיית המלחמה. מאותה הארובה היה עולה עשן חום סמיך שהתפזר על פני השמים הכחולים. ובכל פעם שראיתי את המראה הזה היתה לי הרגשה עזה שיש בכך משהו שלא ייעשה, מפני שבכך מלכלכים את השמים. אינני יודע אם באותה התקופה היתה קיימת האקולוגיה כענף מדעי. בכל אופן לא ידעתי עליה מאומה ואף-על-פי-כן הרגשתי באופן ספונטני נפגע ונעלב על ידי אותו "ליכלוך השמים". היה נדמה לי שהאדם איכשהו אשם כאן, שהוא הורס משהו חשוב, פוגע בשרירות-לב בסדר הדברים הטבעי ושמעשה כזה חייב להתנקם בו. התנגדותי ל...