חביתה

"עכשיו גוזמים?!" צעקתי, "עכשיו, כשהחום מגיע ל-40 מעלות, עכשיו צריך צל", המשכתי. כל כך הייתי עסוקה  בצדקתי, שלא יכולתי לראות, אם נע איזה שריר בפניו של הבחור שאליו כייונתי את הגערות. כשהוקל לי,  הסתכלתי בפניו. נראה שלא הבין מה אני רוצה ממנו. הוא היה מיוזע וכעוס, אולי מפוחד. אילו צעקתי כך מולו בזמן אחר ובמקום אחר ולא בדרך חברון,  בירושלים, אולי היה סוטר לי, אולי היה דוחף אותי, אולי אפילו היה רוצח אותי. לא היה טעם להמשיך. מכונית לבנה, אני לא יודעת את שמה, לא יודעת לזהות אותן, עצרה לידינו בשולי המדרכה בחריקת בלמים. צעיר יצא ממנה, הרמת הראש המהירה שלו והבלטת החזה  אמרו התגרות. "מה קורה פה? מה הוא עשה לך?" שאל הגברבר  בטון של  מתנחלצ'יק, גיבור שש אלי קרב, מיד מוכן להגן עלי. "לא, לא, שום דבר," גמגמתי, חששתי, שהמושיע יתנפל על הגוזם, "לא עשה לי כלום, הוא רק פועל, התעצבנתי על האידיוטים בעירייה, ביוני החם הזה, מצאו להם זמן לגזום עצים, למה שיהיה  צל, כשצריך אותו. טמטום  העירייה הזותי." היתה שעת צהריים, החום כבר רבץ, גא בהשגיו ואני שספגתי...

לא מגדל בבל, גם לא ארמון  Wawel המפורסם בווארשה, אלא פינה זעירה בין רחוב  קרולבסקה, הרחוב המלכותי, ובין רחוב  Krakowskie Przedmiescie , שוֹקוֹלַטְייֵר בשם "וָאווֶל", חנות של מותג ממתקים פולני ידוע, אני נכנסת אליה, טועמת גלידת שמנת ומתאכזבת. הגלידה בעגלות טעימה יותר, ביתית.  נזירה זערורה באפור, לא העזתי לצלם את פניה, מתחבאה בנישה בשולחן מולי.   אין כמו שיטוט. היום כבר מדדתי ברגלי את הדרך מבית המלון לאורך אַלֶיֶה יֶרוֹזוֹלימְסְקֶה, שדרות ירושלים בעברית. בצומת עץ הדקל פניתי שמאלה לרחוב נובי סבייאט, העולם החדש בעברית. אוניברסיטת וארשה. ירוק שם, מוצל. אף אחד לא עוצר אותי בשער, אף אחד לא שואל ולא בודק בחפצי. מול הכניסה לאוניברסיטה חנות הספרים על שמו של בוִלֶסווָאב פרוּס. (סופר ומסאי פולני 1847-1912). כמעט לא נותרו חנויות ספרים כאלו בארץ. בכניסה על לוח שחור ומלבני ציטטה של שימבורסקה בכתב ידה: "קריאת ספרים היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות" במדף הבסטסלרים לוכד את מבטי ספר אפור, "איך לא לחבב יהודי", כתוב על הכר...

  אנטולי קפלן, מי ראה,  מי שמע. עד לפני כשבוע גם אני לא.  במערב, מתי מעט ידעו עליו, בברית המועצות מסתבר, ודאי בקרב היהודים, אבל לא רק, קפלן היה אמן ידוע ונחשב, מומחיותו  בליטוגרפיה, הנושא  העיקרי, חיי היהודים, בעיקר בעיירות. אני מתבוננת בליטוגרפיות התולות על הקיר, מה זה,  כל ציור כמו נתון במסגרת של עיטורים, שמאלץ, קיטש יהודי, יידישקייט בגרוש, באינסטיקט הראשון מתחשק לי מיד לברוח. אבל התמונות האלה, שלרגע ניסו להבריח אותי, לא מוותרות, מפתות, מושכות את העין ואת הלב שוב ושוב, דורשות התבוננות, פיענוח, תשומת לב. בשביל מה הוא היה צריך את המסגרת המגוחכת הזאת, אני שואלת את עצמי ונשאבת לפער התמים בין הציור ובין המסגרת המצויירת המעטרת אותו, פער בין התימה המרכזית ובין העיטורים החוזרים על עצמם סביב, פער בצורות ובצבעים. לא, לא תמים. אירוניה, קופץ לי לראש קרש ההצלה, כן אירוניה, אז מה אירוניה, צורות חוזרות, כמו בשטיח פרסי, כמו במנדלה, כדור ארגעה מסיח את הדעת, מרדים, שולח את המבט פנימה, וכך הלאה והלאה.  אני חוזרת ומתבוננת, מתקרבת ומתרחקת, קוראת את ההסברים. "החייט המכושף...

  היום שבת, הגפרור הוצת ביום שני, יום ירושלים.  פחות משבוע עבר מאז והארץ בוערת. בעצם גם קודם היו ניסיונות לא מעטים להשליך גפרורים, אבל לא על כך אכתוב. . אמנם הלילה היו התפרעויות בא-טור, בשער שכם, בעיסוויה ובסילוואן, עם זאת, לפחות נכון לרגע זה, שקט בירושלים.   באבו תור, שכונת תפר, שבה אני גרה כמעט 40 שנה, אנחנו מנסים להושיט יד, ליצור יחסי שכנות טובה עם השכנים הערבים. אנחנו, זאת אומרת, היהודים והערבים פה. כי אנחנו לא  הולכים לשום מקום.    בימים האחרונים נופצה שמשה בכניסה לאחד הבניינים היהודים וכמה מכוניות ניזוקו. היה בלאגן בערב יום שני, הערבים והיהודים רתחו, המשטרה הגיעה. לא פשוט לשמור על שפיות בימים האחרונים. יד הפחד והחרדה על העליונה. אלו מתורגמים לכעס, לעוינות. היום, בעיד אל פיטר, ועם חג השבועות הקרב, יצאנו  קבוצה של שכנים יהודים וערבים לחלק עוגות בצמתים וברחובותיה הצרים של אבו תור הערבית. חלקנו פלאיירים, שפנינו לשלום, ברכנו נהגים ועוברי אורח בחג שמח, אמרנו שלום וחלקנו עוגות וממתקים. לא כולם עצרו, לא כולם פתחו את החלון. בצומת המפקד דרך חבר...

  ירושלים  היא עיר טעונה. אם תרצו, מיקרוקוסמוס של ישראל (אולי אף של העולם). מאז שהגעתי אליה לפני 36 שנים, ההטרוגניות שלה היא שמושכת אותי ובו בזמן גם מאיימת. מצב קיומי. לפני יומיים, ימי הרמדאן, צעדו בירושלים אנשי "להב"ה" היודונאצים ו"מוות לערבים" היתה   בפיהם הבשורה.   אם לא די לי בירושלים, אני מתגוררת בשכונת אבו תור - שכונת תפר. במעלה הגבעה יהודים, אזרחים, בשטח שהיה עד מלחמת ששת הימים שטח הפקר, שהיום נקרא אבו תוֹר (שמה הרשמי של השכונה הוא גבעת חנניה, אבל לכו תשאלו ירושלמי איפה זה גבעת חנניה. אבו תור הוא השם, "אבי השור" על שמו של אחמד אל קודסי, מפקד בצבאו של צלאח א-דין, שרכב על שור). במורד הגבעה פלסטינים, מאז איחוד ירושלים מרביתם תושבים, א-ת'וּרי .   למרות אחדותה הרשמית של ירושלים, אין שוויון בין שני חלקי השכונה, לא שוויון אזרחי, לא שוויון מנהלי, לא תקציבים שווים בתשתיות ולא בשירותים. כאילו שוויון, כאילו ירושלים מאוחדת. גם מצבם הסוציו-אקונומי של תושבי א-ת'ורי גרוע יותר מהמצב באבו-תור.   אף על פי כן, אנחנו חיים פה, זה בצד זה. ברחו...

אין עוררין על כך, שהציונות הזדקנה, ירדה מגדולתה, יצאה מהאופנה, הסתאבה, חטאה והחטיאה, נכנסה למרכאות וכמו כל תנועה הסטורית הולידה את הפוסט שלה - צאצא שנפל רחוק מהעץ, לא עלינו, אבל ממש על ראשינו. ומי יודע אם נצליח להתקיים בעתיד בגלל מטר התפוחים הרקובים של הפוסטציונות. עד כדי כך הידרדר מצבה של הזקנה, שרובינו מתקשים להגדיר את עצמינו כציונים בלי להוסיף מיני הסתיגויות, הצטדקויות, מרכאות, גיחוכים ושאר ירקות של אפולוגטיקה. שלא לדבר על אלפי צעירים, בוגרי מערכת החינוך בישראל, שיגיבו בהרמת גבה, "מה, מה, ציונות, מאיפה שאני ידע מה זה." ואף על פי שהייתי משנה ומתקנת דברים הרבה, ולמרות האמור לעיל, מאז שעמדתי על דעתי, אני ציונית, בת ציונים. את המגרה הזאת הרווחתי לי ביושר. עוד בארץ הולדתי - מקור געגועיי היום - בתקופה הקומוניסטית, בהיחבא, כילדה, כשאסור היה לי להתגעגע לארץ, ואסור היה לי לומר את שמה, הס מלהזכיר, בוודאי לא באוזני החברים בחצר או בכתה, כי אם אפתח ת'פה, לסיביר נגיע ולא לישראל. אבל למרות האיסורים, ראיתי את הוריי מתגעגעים והתגעגעתי. אחרי שעלינו לארץ - ידעתי ואני יודעת להעריך את עובד...