אד תכלת עכור
אד תכלת עכור רובץ על הרי ירושלים, על שבילי האספלט בטיילת שרובר, אלפי אולי רבבות בדלי סיגריות. מי עישן כל אחת מהן. כמה מהן עישן, על מה חשב, על מה חלם, כששאף לריאותיו את הריח, את הטעם. אני ממשיכה לנעוץ את עיני בקרקע, בשבילים של טיילת גולדמן, בשולי השבילים, מתחת לספסלים. כמות הבדלים עולה, מנקדת בלבן את ערמות עלי המחט בשולי השבילים, סביב לספסלים. אני צועדת כחצי שעה, אוגוסט החם מאלו שידעתי, השעה שמונה בבוקר, בריזה נעימה הופכת את ההליכה לנסבלת. על הקרקע שקיות פלסטיק בכל הצבעים מעטרות את השיחים שהעיריה מדללת ומדללת כדי להניח צינורות, אחרי שכבר הניחה צינורות אחרים לפני מספר חודשים. סיפור תעלת בלאומילך חוזר ונשנה מאז ימיו של אפרים קישון. שקיות צבעוניות של ג'אנק פוד, שמיטב הגרפיקאים השקיעו את דמיונם ומרצם כדי שימשכו את עינינו, קורצות אלי, מנצנצות באור המסנוור, מרשרשות פזורות. הרוח מגלגלת אותן אבל לא מעלימה. על רובן כתובות בערבית. טיילת שרובר, וודאי טיילת גולדמן , סמוכות לכפרים הערבים סביב. בקבוקי פלסטיק, פחי משקה, כוסות חד פעמיות שקופות, ערומות בשר...