אד תכלת עכור
אד תכלת עכור רובץ על הרי ירושלים, על שבילי האספלט בטיילת שרובר, אלפי אולי רבבות בדלי סיגריות.
מי עישן כל אחת מהן. כמה מהן עישן, על מה חשב, על מה חלם, כששאף לריאותיו את הריח, את הטעם.
אני ממשיכה לנעוץ את עיני בקרקע, בשבילים של טיילת גולדמן, בשולי השבילים, מתחת לספסלים. כמות הבדלים עולה, מנקדת בלבן את ערמות עלי המחט בשולי השבילים, סביב לספסלים. אני צועדת כחצי שעה, אוגוסט החם מאלו שידעתי, השעה שמונה בבוקר, בריזה נעימה הופכת את ההליכה לנסבלת.
על הקרקע שקיות פלסטיק בכל הצבעים מעטרות את השיחים שהעיריה מדללת ומדללת כדי להניח צינורות, אחרי שכבר הניחה צינורות אחרים לפני מספר חודשים. סיפור תעלת בלאומילך חוזר ונשנה מאז ימיו של אפרים קישון.
שקיות צבעוניות של ג'אנק פוד, שמיטב הגרפיקאים השקיעו את דמיונם ומרצם כדי שימשכו את עינינו, קורצות אלי, מנצנצות באור המסנוור, מרשרשות פזורות. הרוח מגלגלת אותן אבל לא מעלימה. על רובן כתובות בערבית. טיילת שרובר, וודאי טיילת גולדמן , סמוכות לכפרים הערבים סביב.
בקבוקי פלסטיק, פחי משקה, כוסות חד פעמיות שקופות, ערומות בשרוולים קצרים יותר או פחות, כוסות קרטון עם שאריות קפה, ל"ארומה" הניצחון, פחיות האשפה חלקן ריק, אחרות מלאות למחצה, לריבעין.
אני נזכרת בנחל, שאינני זוכרת את שמו, באינדונזיה הענקית, הייתי שם לפני 15 שנה. הגענו לצפות בטכס קבורה מחודש של עצמות מתים, שנקברו קודם לכן זמנית. המת נקבר מיד עם מות ומבשיל עד שנשמתו תתנתק סופית מהגוף ועד שהמשפחה תחסוך די כסף לטכס הקבורה של עצמותיו. רק בטכס הסופי הנשמה כמו מקבלת את האישור הסופי לניתוק. אם לא ייערך הטכס, לא תשתחרר הנשמה, (מסתבר שגם הנשמות תלויות בכסף) תידון לנדודים בין שני העולמות.
המים לא זרמו בנחל, הזרימה נעצרה כליל. ערימות אין סוף של שקיות פלסטיק עצרו את המים. אילו צלמתי את הפלסטיק מקרוב, הצילום ודאי היה מרהיב ואסטטי מאד. זבל מצטלם נהדר.
.מה אני עושה פה.
אני מרימה מבט, מפנה עיניים לאופק הרחוק, מחפשת נחמה ברחוק, בנקי, בבלתי מושג, בזה שהולך ומתרחק ואף פעם לא אגיע אליו.
לא פצצת אטום, אלא סיגריות, פלסטיק, ג'אנק פוד, אולי גם כמה פוליטיקאים ימיתו פה את האנשים, ירעילו אותם, יחריבו את העולם.
הושיעו. תכלה שנה וקללותיה.
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
תגובות
הוסף רשומת תגובה