אם אבא שלך יגיד לך להרוג בן אדם
השבוע נרצחה מורה ערביה צעירה ברמלה מכדור תועה ואולי לא תועה. אבל מותה לא היה טעות, מותה, כמו כל מוות היה ודאי לגמרי. לפני מספר שנים נקלענו בני משפחתי ואני למסעדה בתל-אביב. נקלענו, ושמא נכלאנו. התעכבנו בתערוכה. הבְטנים אותתו ודרשו בתוקף את שלהם, כך, בלי להזמין מקום, בלי לבחור ובלי להתלבט, נכנסנו למסעדה שנקרתה בדרכנו. ההפתעה הראשונה היתה מאור פניו של המלצר. "סוף סוף אורחים אינטיליגנטים," חייך, כשהניח על השולחן את התפריטים. טוב, לחשתי מוחמית ומבסוטה, תראו מה זה תל-אביב הזותי, שֵרות כמו שצריך לאינטליגנטים. עם כל מנה שהניח, חזר והחמיא לנו. הסתכלנו זה בזאת, לראות מה השתנה בנו מכל הלילות, במה זכינו. לאט לאט, השיגו אותנו הקולות מהשולחן שמאחורינו ומזה שלפנינו. והעם רואים את הקולות. התפרצויות של צחוק גס ופינג פונג של חלופי דברים רמים עפו בין השולחן שלפנינו לזה שמאחורינו, כשהקולות מאחורנית גוברים על אלו שלפנים. מיד שמנו לב, שאלו מלפנים מתחנפים ללוייתנים מאחור. אוי לו לדג הרקק, אם דבריו לא ישאו חן ויאושרו...