פני מלאך
תייקתי ותייקתי. כשלא תייקתי, חיכיתי למלחמה. אז עוד לא ידעתי שיקראו לה "מלחמת ששת הימים". כמו חרדון הייתי מתחממת בשמש על מעקה האבן, שתחם מרפסת ענק, וחולמת בהקיץ על בחורים ושאר הבלים. החיילים בבסיס היו עסוקים במילוי שקים בחול, ואנחנו, חיילות השלישות, אחרי שתייקנו את רשימות החללים הצפויים בכל גדוד ובכל חטיבה, היינו יוצאות מהמשרד אל המרפסת רחבת הידיים, שברובה היתה מוצלת, חוץ מהמעקה, שחלקו נותר בשמש. אהבתי את צמרות עצי האקליפטוס בפיקוד ואת ריחם. לפעמים נמנמנו על המעקה, בעיקר פטפטנו. על המרפסת לחשה לי 'פני מלאך', שהיא מתחתנת. 'פני מלאך' זה השם, שדוּדו, המפקד, הדביק לה, וכך קראנו לה. כי אף שנראתה מבוגרת מאתנו, פניה היו באמת פני מלאך. לא שראינו מלאכים הרבה, אבל חשבנו שכך הם צריכים להראות: פנים עגולים, עיניים כחולות, שיער בהיר ועור חרסינה לבן, שנדמה היה, שאם נגע בו, ייסדק. פתאום התחילה לבכות, שהמלחמה הזאת שיבשה לה את התכניות, והיא כבר לא יכלה, לא יכלה. התגאיתי בלבי, שרק לי ספרה על החתו...