גם יָרוֹזֶלְסְקִי נִימוֹל - סיפור
רואים עלי שאני פולניה. אבל אם לא רואים, ודאי שומעים. מטעם זה אני נמצאת בפייסבוק בקבוצה של יוצאי פולין בישראל. מידי פעם אני קוראת שם פוסטים של חברים, שמתווכחים, האם פולין, למרות השינויים שחלו בה, היא אנטישמית או לא. ברור שאין לי תשובה, אבל נזכרתי בסיפור שכתבתי אחרי ביקורי הראשון בפולין ב-1983, בתקופתו של הגנרל ירוזלסקי. הסיפור מבוסס על חוויותי והתפרסם בחוברת "אלפיים", עם עובד 1990 השנה היתה 1983, שלושים ושמונה שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, העונה – אביב, והשעה – אם לשפוט לפי גודלו של גוש האדם הנפלט עכשיו מן החשמליות – היתה בערך חמש אחר הצהריים. החשמליות, מפלצות מפוייחות – פעם היו אדומות – המונעות על חוטי פלדה דקים כאילו היו מריונטות, הקיאו עכשיו לרחובותיה הראשיים של וארשה מאות פרצופים חסרי זהות. אף-על-פי-כן קרובים. צלילים מוכרים התאותתו ועלו אליה מלמטה, מארכיון מאובק, מילון נשכח, שהיה חבוי בה כל השנים הללו. רק במעומעם ידעה עליו. היא נחה עכשיו על מרפסת בית-הקפה, בפינת הרחובות קְרוּצָ`ה-אָלֶיֶיה יֶרוֹזוֹלִימְסְקֵיי. גם אישוניה נחו, כמו מצאו את עוצמת האור היעודה להן, אבל המראות ...