על הקלילות הבלתי נסבלת של החיים, הנסבלים - לפעמים
כדי להתחיל רשימה, שיר, סיפור, כל מה שאני צריכה היא כותרת או משפט ראשון. אם יש לי אלו, הכל כבר יסתדר וייכתב או לא ייכתב. לפעמים, כשהכותרת טובה מאד, היא משתלטת עליי, עד ששביעות הרצון שלי ממריאה, מנפחת לי את האגו ומוציאה לי את החשק לכתוב את ההמשך. לא אחת כתבתי בזכות הכותרת, אבל הרבה פעמים, דווקא בגללה, יימח שמה, לא כתבתי מלה. לכי תסמכי\תשמחי על כותרת.
הכותרת שלמעלה, שייכת לשני גאונים ספרותיים, למילן קונדרה, המוקדם ולמשוררת ויסלבה שמבורסקה, הרעננה תמיד. (הצרוף והשינוי הקטן – שלי)
הראשון, סופר ונציג העם הצ'כי והאחרת נשאה בכבוד את שרביטם של הפולנים.
לא מזמן ראיתי סרט דוקומנטרי על ויסלבה שמבורסקה, "החיים נסבלים, לפעמים", בבמויה של קתרינה קולנדה-זלסקה. בהשראת הסרט - הכותרת, ובזכות הכותרת, הרשימה.
מה יש בשני המשפטים האלה שכל כך מושך ומשגע אותי.
הם מדגימים את ההומור, יותר נכון את האירוניה, שאנחנו חסרים.
אצל הצ'כים זה מולד. הם שגדלו על ברכיהם של ירוסלאב האשק ("החייל האמיץ שוויק") וממשיכיו, מילן קונדרה, והגדול מכולם בוהומיל הראבאל ("רכבות שמורות היטב" "שרתתי את מלך אנגליה") שותים את האירוניה עם חלב אמם ונחשפים אליה עם המשפטים הראשונים. אחרת, איך יכלו לשרוד, עם קטן כל כך, שנשלט ונכבש שנים על ידי גדולים וטפשים ממנו.
הנה פסקה מדגימה מתוך 'שרתתי את מלך אנגליה", הגבור מתלמד במלצרות:
"כאשר באתי למלון זלאטה פראהא, תפס אותי הבוס באוזן השמאלית, משך בה ואמר לי: אתה כאן פיקולו, כזה קטן, ובכן זכור! לא ראית דבר, לא שמעת דבר! חזור על מה שאמרתי! אז אמרתי, שלא אראה שום דבר ולא אשמע שום דבר. והבוס משך אותי באוזן הימנית ואמר: אבל עליך גם לזכור, שאתה חייב לראות הכל ולשמוע הכול! חזור על מה שאמרתי! ואני מופתע למדי, חזרתי אחריו, שאראה הכל ואשמע הכל, וכך התחלתי."
הרוסים, לעומת זאת, למרות סופריהם הנפלאים, רציניים, עמוקים, אבל חסרים אירוניה, אולי בגלל הנשמה הרוסית הגדולה, המלנכולית והטרגית כל כך.
לפולנים, יש את זה. לא תמיד, רק בתנאי, שהם מוכנים לרדת מהסוס, (כן, זה אותו הסוס ממלחמת העולם השניה) ולהניח את חרב האבירים ואת השריון על הקרקע.
לסבבומיר מרוז'ק (מחזאי אבסורד פולני), לויטולד גומברוביץ' (גם הוא סופר אבסורד) יש הומור מטורף ואבסורדי, אבל ויסלבה שמבורסקה נתברכה באירוניה, אולי בגלל שמעדה ורכבה על הסוס בצעירותה, כשכתבה הספד\הלל לסטלין.
בסרט היא מספרת בקריצה, שחייה מתחלקים, לתקופה שלפני טרגדית פרס הנובל ואחריה. עד טרגדית הנובל היא היתה אשה ומשוררת, מאז שזכתה בפרס, היא נאבקה להשאר אשה ולא אישיות.
אגב, בסרט היא מזכירה את הצ'כים כמופת של עם שאפשר להתקנא בו, עם שבחר לנשיא את ואצלב האוול, סופר ואיש רוח.
האשה הגדולה הזאת, למרות זעירותה, ובזכות צניעותה וחכמתה, יכולה לשאת את נס האירוניה. נס קטן, כמעט בלתי נראה, לא מתנופף ברוח ולא עושה רוח, אבל כמו עולה מבפנים, ממעמקי הקרקע, עולה מהבהונות לשפתיים, קורץ בממזריות, מרחיב את שפתותינו לידי חיוך קטן, וכך, מוכפל - נחרט בנשמה.
כמו מבטה של השחקנית, ג'ולייטה מסינה, מזיגה נדירה של עצב, תמימות וליצנות, שהונצח בסרטיו של פליני.
ולמה אנחנו חסרים אירוניה.
כי נגזר עלינו (אולי בטפשותינו) לחיות על החרב. חרבות צריך לצחצח כל הזמן, צריך לנפח ולהתנפח. כדי להתעסק בנפח, צריך להתמקד בחרב, צריך לציית, להתמקד במטרה, להיות דחליל, טווס, חייל, נושא חרב ודגל, להרוג כשצריך ולפעמים גם כשלא צריך.
כדי להגיע לאירוניה, צריך קודם כל לשרוד, אחר כך להסתכל על ההשרדות מבחוץ ולבסוף, צריך לתפוס פרופורציה, להתפשט מהאגו. לא - אני ואפסי, מי ישווה ומי ידמה לי, אלא, לרדת מסוס החשיבות העצמית, להפגין צניעות, לרדת על הברכיים, להפתח, להתמסר אל העולם, להביט עליו בעיניים פקוחות ובתמהון, בלי דעות קדומות. לפרגן לזולת ולאלוהים. לא לכבוש את העולם, אלא להתמסר לו.
שחרור החשיבות העצמית (בנפיחה, כמובן) ומחיקת האגו, יורידו טונות ממשקלינו.
בקלילות נמריא.
בתמונות: מלמעלה למטה, ואצלאב האוול - סופר, איש רוח, לוחם חופש ונשיא צ'כיה לשעבר,
.ויסלבה שמבורסקה, משוררת, זוכת פרס נובל, אשה ולא אשיות
יפה כתבת. אני מוצאת את פעמים רבות מהרהרת על הקלות הבלתי נסבלת ועל הזילות של החיים. לפעמים הכותרת היא כל מה שיזכרו ממה שנכתב, כלומר חשוב לזקק את המילים למסר קליט, שפע המידע לא משאיר לנו ברירה אחרת.
השבמחקאני מבינה טוב מאד את הסיפא. את הצורך לזקק, אבל זה לא מאפשר לנו בכלל ביטוי שהוא רב שכבתי, רב משמעי , והאמנות ובמקרה זה המלה בספרות או יצירת הספרות חייבת להיות רב משמעית, רב שכבתית, שמעלה קונוטציות ואסוציות אחרת אין לנו ספרות..
מחקוזה טרגי בעיני.
מחקחזרתי לקרוא שוב, ושוב אהבתי את מה שכתבת. נהניתי גם מהתגובות. הרבדים העמוקים שאת מכוונת אליהם מגיעים עם השנים. החיפזון של הצעירים הופכים כל מה שאינו אינסטנט ללא טרנדי. ובלי טרנדים אנא אנו באים... מזל שכולנו מתבגרים ויורדים מהרכבת המהירה לשבילי עפר ולקצב אנושי יותר. תודה לך.
מחקשמחה על החזרה שלך, רונית. כן, יש ברכה רבה בדרכי העפר, בעצירה, בהתבוננות ובהאטת קצב. יש אנשים שזה בא להם עם השנים, יש שלא חווים זאת לעולם או רק לעיתים רחוקות ולפעמים נולדים עם זה, האחרונים הם בדרך כלל האוט סיידרים.
מחקתגובה
השבמחקנסיון
מחקכתבת ממש יפה אסתי :)
השבמחקתודה רבה, גל
מחקממש ריגש אותי מה שכתבת כאילו סיכמת את כל השקפת העולם שלי בפוסט הזה
השבמחקזה שמח אותי מאד, סיגל, תודה רבה
מחקשיר מקסים של זמרת מוכשרת אלניס מוריסט על אירוניה
השבמחקHey, I, I
Yeah, ah, ah
Yeah, I
An old man turned ninety-eight
He won the lottery and died the next day
It's a black fly in your Chardonnay
It's a death row pardon two minutes too late
And isn't it ironic, don't you think?
It's like rain on your wedding day
It's a free ride when you've already paid
It's the good advice that you just didn't take
And who would've thought? It figures
Mr. Play It Safe was afraid to fly
He packed his suitcase and kissed his kids goodbye
He waited his whole damn life to take that flight
And as the plane crashed down, he thought
"Well, isn't this nice"
And isn't it ironic, don't you think?
It's like rain on your wedding day
It's a free ride when you've already paid
It's the good advice that you just didn't take
And who would've thought? It figures
Well, life has a funny way
Of sneaking up on you
When you think everything's okay
And everything's going right
And life has a funny way
Of helping you out
When you think everything's gone wrong
And everything blows up in your face
A traffic jam when you're already late
A "no smoking" sign on your cigarette break
It's like ten thousand spoons when all you need is a knife
It's meeting the man of my dreams
And then meeting his beautiful wife
And isn't it ironic, don't you think?
A little too ironic, and yeah I really do think
It's like rain on your wedding day
It's a free ride when you've already paid
It's the good advice that you just didn't take
And who would've thought? It figures
And yeah, well, life has a funny way
Of sneaking up on you
And life has a funny, funny way
Of helping you out
Helping you out
יפה. כן, וזה קורה....
מחקתודה רבה, אולה לה
מחקאכן שיר מקסים, מלא אירוניה. תודה שהבאת אותו, סיגל
השבמחקדבר אחרון אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי מצווה על עצמי לצחוק על חיי כי האופציה הנגדית היא לבכות ,,,,
השבמחקמה עדיף ?
מכירה את זה על בשרי ומשתדלת לצחוק על "הסרט התורכי" שהם חיי
מחקיפה, חכם, שנון ומעשיר !!!
השבמחקתודה רבה, אתה צאיר כמו שמש
מחקנדלקתי על הכותרת ועוד קודם לכן על כותרת הבלוג ומהשם שקראת לעצמך באבאיאגה. אני מתמגנטת לאומץ לב.
השבמחקבעיניי כותרת אירונית או אבסורדית או משחקת עם השפה, היא כמו צבר. כדי להגיע אל הפרי הנפלא צריך להתקרב אל הקוצים, כלומר להיחשף, אבל הפרי הוא העיקר והוא טעים טעים.
אני שמחה מאד על התגובה הזאת. כמוני כמוך בענין השפה
מחקאיזה יופי . אוהבת את הניסוחים המדוייקים שלך. אוהבת, כמובן, ג0ם את המספרים הצ'כים, גם את הסרטים הקטנים והמקסימים שלהם. את ויסלבה, ברור, וגם מרוז'ק. משהו באירוניה של שימבורסקה קלע לטעמם של הישראלים, והם אימצו אותה אל ליבם. אולי זו האירוניה, השפה המובנת, התרגום המעולה של רייכרט. כאילו אמרה: עברתי דברים קשים, מלחמות ושלטון של רודנים מטורפים... ועדיין אפשר לצחקק, פה ושם.
השבמחקתודה רבה, אולו, אני לא כל כך מתלהבת מהתרגומים של רייכרט, בעיני הם רחוקים מדי מהמקור.
מחק