חביתה

  בירושלים, כמו בירושלים, כל כמה שנים, לפעמים כל כמה חודשים עולה מפלס המתח הבטחוני. בדרך כלל, הצלחתי לגבור על הפחד ולהתנהל כתמול שלשום, להמשיך בצעידה הקבועה שלי בשבילים של טיילת שרובר וטיילת גולדמן, הסמוכות לכפרים הערביים, להישיר מבט ואף להקדים ולברך את קבוצות השבאב הנקרות בדרכי, לבלוע  את החשש. באינתיפאדת הסכינים נשברתי, התחלתי לצעוד על המסילה החדשה, זאת אומרת, בעצם, על פסי הרכבת של המסילה הישנה, שעליה נסעה הרכבת מימי התורכים, הם שהקימו אותה. זמן קצר לפני אינתיפאדת הסכינים למסילה היתה עדנה, הקימו לאורכה את פארק המסילה. הפארק כמו המסילה חיברו שכונות בעלות גוון סוציאלי שונה, כמו אבו תור, בקעה וקטמונים ואת אלה לבית צפאפא, אבל אז עדיין לא ידעתי את זה. כל פעם הוספתי  להליכה עוד כמה מטרים במקביל להתקדמות בניית הפארק. בזכות הצעידה שם,  הכרתי את "אייל מהמיצים". עד היום, למרות הכרות של שנים, אינני יודעת את שם משפחתו. בתודעתי ובסמרטפון שלי הוא "אייל מהמיצים". כל בוקר, כשעברתי ליד הקיוסק שלו בפינת דרך בית לחם, התעכבתי לשתות  מיץ תפוחים וסלרי. כל יום התפעלתי מחדש, נהניתי ל...

לח. גולדמן א. בּין הבּרזים והכּיורים בּין האורגינָאלים וְהפּסלונים וְהמסְמרים בּין התריס החשמלי לדלת העץ בּין  משקוף הפלדה וּמזוזת הכּסף בּין הספות, הכּסאות, הכּורסאות בּין בִּרגי האלומינוים לידיות הפּליז בּגַ'קוּזי ליד המַחשב בַּמִטה שמתרוממת ושוקעת בּשְלט רחוק בִּזְכוכית מַגדלת איפה אתה   ב. פּעם חפשתי בּין ציורים,  קנקנים, פּמוטים בּין כּלי השולחן של רוזֶנטַל בּין סדיני סָאטן אדומים, סגולים, לבנים מחליפי צבעים מאחורי הוילונות צעקתי אתה, אתה, אתה!   היום בשתיקה   לִמְנהל ללא רְבָב   פגשתי אותו בבליינד דייט בן שבעים. נחמד. נְעים שיחה מְנַהל ללא רבב אחרי שעה שאל אם התאהבתי בו אם יש אהבה תופע מיד! נתליתי באילנות גבוהים ולא באה   לאופיר נוריאל, משורר צעיר   "על הזין שלי" הוא כתב ורציתי גם   על הזין שלי כמעט כתבתי ולא היה לי   עד שבא  החלום "על הזין שלי," יכולתי סוף סוף לכתב "על הזין הקטן שלי," כתבתי ולבשתי חצאית     ללֶשֶק   הכניסה לילדותי אסורה "לבני הבית בלבד" כתוב על הדלת   יד בוחשת מרעידה ואֵין ולדעת ואֵין להבי...

גראדמה היתה כמעט בת תשעים וארבע. לכאורה נדמה, שאם גראנדמה היתה כמעט בת תשעים וארבע, אין צורך לומר, "כמעט בת תשעים וארבע", די היה לומר במקום זה, "בת תשעים וארבע". כי מה ערכם של ימים ספורים לאשה באה בימים שכמותה. אף- על-פי-כן יש לדייק, כי גראנדמה שיינה לא הגיעה עדיין לגיל המופלג הזה.  היו לה שני בנים, ארבע נכדות, נכד אחד, חמש נינות ונין, ועוד נינה שלא נולדה. נינה – לפי בדיקת האולטרא-סאונד – אם כי גראנדמה התעקשה, שאף פעם אין לדעת. היא אינה מאמינה בסימנים, שנותנים בעוברים לקבוע את מינם וגם האולטרא- סאונד, דינו כדין אותם סימנים ונחושים. יתכן שיוולד נין דווקא, אם כי ההגיון מנבא לה, שתיוולד נינה, בגלל רבוי הנשים במשפחה ולא בגלל נבואתה של המכונה.  בנה, בנימין, הקדים את חגיגת יום הולדתה בשבוע. הפתיע אותה בסטייקים שגראנדמה אהבה מאד, והרופא אסר עליה לאוכלם – ואני ידעתי. אולי נחשתי או נבאתי את שעתיד להתרחש, את מה שהאחרים לא ידעו עדיין. הידיעה היתה ודאית, הדהדה כאזהרה חמורה מימי ילדותי הרחוקים, כאילו הוזהרתי מפי סמכות עליונה, מפי אמא שלי.  גראנדמה היתה מחסלת לפחות שלושה סטייקים ...

בארוחת השבת התמזל מזלי להאזין לשיחה בין שירה (אמא צעירה) ובין אדר בנה בן הארבע, שסרב להוסיף ולאכול. שירה: לא גמרת את הבשר, מתוקי אדר: הבטן שלי אמרה לי די במקביל לאמירה הפסקנית, בקש אדר, מה, אם לא שוקולד. שירה: אבל הבטן שלך אמרה די, היא לא אמרה די גם לשוקולד? אדר: כן אמרה, אבל לא הקשבתי לה כל מי שנכח בארוחה ואוזניו בראשו, הופתע מחכמת הילד, רווה נחת. מדוע מניפולציה של ילד, התיאוריה שהוא בונה, האפולוגטיקה המורכבת שלו או במלים אחרות כל מה שמעצבן אותנו אצל עצמנו וזולתינו, ממיס בלבנו קרחונים, אם מקורו בהמצאה של ילד. מתי נגמרים ימי החסד של קבלת האנושי, המוגבל, הקטן והקטנוני, המצחיק, המתפתל, המתנצל, שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא. לאן נעלמת הסלחנות הטבעית שלנו, ההערצה, החיוך שמעוררת מניפולציה של ילד. מתי ומדוע היא מאבדת את יכולתה לשאת חן, להקסים ומתי אנחנו מאבדים את היכולת להקסם ממנה. מתי קורה המעבר ומדוע הוא קורה, בעצם. מתי הופכת חכמת הילד להתחכמות, לשטיק ולטריק שנוא. ממתי הופכת התגובה שלנו מחיוך של אושר לדחיה, לתסכול ולכעס. מדוע אנחנו כל כך אוהבים לשנוא את השטיקים הקטנים שלנו. באיזו חומרה ...