ציונית או לא - בטיילת שרובר
אין עוררין על כך, שהציונות הזדקנה, ירדה מגדולתה, יצאה מהאופנה, הסתאבה, חטאה והחטיאה, נכנסה למרכאות וכמו כל תנועה הסטורית הולידה את הפוסט שלה - צאצא שנפל רחוק מהעץ, לא עלינו, אבל ממש על ראשינו. ומי יודע אם נצליח להתקיים בעתיד בגלל מטר התפוחים הרקובים של הפוסטציונות. עד כדי כך הידרדר מצבה של הזקנה, שרובינו מתקשים להגדיר את עצמינו כציונים בלי להוסיף מיני הסתיגויות, הצטדקויות, מרכאות, גיחוכים ושאר ירקות של אפולוגטיקה. שלא לדבר על אלפי צעירים, בוגרי מערכת החינוך בישראל, שיגיבו בהרמת גבה, "מה, מה, ציונות, מאיפה שאני ידע מה זה." ואף על פי שהייתי משנה ומתקנת דברים הרבה, ולמרות האמור לעיל, מאז שעמדתי על דעתי, אני ציונית, בת ציונים. את המגרה הזאת הרווחתי לי ביושר. עוד בארץ הולדתי - מקור געגועיי היום - בתקופה הקומוניסטית, בהיחבא, כילדה, כשאסור היה לי להתגעגע לארץ, ואסור היה לי לומר את שמה, הס מלהזכיר, בוודאי לא באוזני החברים בחצר או בכתה, כי אם אפתח ת'פה, לסיביר נגיע ולא לישראל. אבל למרות האיסורים, ראיתי את הוריי מתגעגעים והתגעגעתי. אחרי שעלינו לארץ - ידעתי ואני יודעת להעריך את עובד...