לְדַבֵּר
מה שאספר פה נכתב לפני מספר שנים, "קורונה" היתה אז כתר, מסיכות עטינו בפורים ועל ריחוק חברתי לא שמענו. "ואין דֹבֵר אליו דָּבָר"(איוב ב', יג') בבקרים אני צועדת בטיילת שרובר, טיילת ארמון הנציב וטיילת גולדשטיין בירושלים. צועדת? לא בדיוק, נכון יותר הולכת, לפעמים זוחלת, משתהה. הצפרים, הנוף, השקט, הרוח ועכשיו גם עצי התאנה והחרוב שפירותיהם ספתח לארוחת הבוקר שלי – מה הייתי עושה בלעדי כל אלה. כמעט גמרתי את המסלול, בצעתי כמה תרגילים, זללתי תאנים והותרתי, ועצרתי ליד הברזיה לשטוף ידיים דביקות מחלב תאנים. על אחד הספסלים, שנותרו שלמים אחרי מתקפת הוואנדאלים האחרונה, שכבה פרקדן גברת. בטח תופסת קצת מנוחה מההליכה. שלחתי מבט לוודא, שאיננה במצוקה. "אני לא מרגישה טוב," פנתה אלי והתיישבה. שאלתי, אם היא רוצה מים. הצביעה על הבקבוק שלה. "סליחה, אין לַך זמן, אַת ממהרת", קלטה את חוסר האונים בפניי. איך אגיע אִתה לכביש המרוחק, במכונית אי אפשר להגיע לכאן. "לא, אַת לא צריכה לק...