חביתה

  אחרי נישואין כושלים וכמה מערכות יחסים, בגיל ארבעים, תמרה היתה בטוחה שסוף סוף מצאה את שחפשה. אהבה מהסרטים, או נכון יותר לה, אהבה מהספרים. גדעון היה מבוגר ממנה בעשרים שנה. זקן מדי בשבילך, אמא שלה ודאי היתה אומרת, אילו חיה. אבל אמא שלה מתה לפני דור, ואף אחד לא העז לבקר אותה. רק מירי אמרה, וצחוקה היה פרוע, "זקן, עשיר וקמצן." לתמרה לא היה איכפת, מזמן נאטמה למה אמרו ולמה שיגידו. עכשיו, כמעט ארבעים שנה אחרי,  20 שנה אחרי מותו, פרשה על מיטתה  את הסדין השחור, מתחה היטב את שוליו ודחפה אותם מתחת למזרון. סט מצעים מנצח,  ניצח את החיים. כמה התלהבה ממנו, כשקנתה אותו בכיתן. הסדין בהק בשחור, הציפיות - נעימות למגע, היו מסטן ירוק חלק. הציפות היו אלו, שהוסיפו לסט את הטאץ' המהודר. ענפים ועלים התפתלו עליהן, השתרגו בצבעי כתום, צהוב וירוק, הזכירו דוגמא שראתה פעם על שטיח פרסי  והבליטו בצבעוניות עשירה את שחור הסדין.  מכל כלי המיטה שלה זה היה סט המצעים היפה ביותר שלה. אמנם לא זול היה, אבל איזו רכות והידור העניק למיטה ובכלל לחדר השינה כולו. בבוא העת, חשבה אז, תוכל לגוון ולח...

  אף ששנים חזרה ואמרה, שבבית הזה היא חיה ובבית הזה בנהריה היא תמות, לפני כשנה החברה  שלי עברה לדיור מוגן בתל-אביב. מאז השבר בירך, ההליכה שלה לא משהו והזכרון גם כן לא והילדים לחצו, החליטו שמסוכן לה לחיות לבדה. זה התחיל עם מנטרות כמו, "לי אף פעם לא משעמם לבד, יש לי את עצמי לעצמי". היתה לה העבודה שלה והיה לה התנ"ך והפסוקים שזכרה בעל פה, שידעה לשבץ  במקומות הנכונים בשיחה. מששיבצה אותם רוותה נחת מעצמה, עד שקראנו לה "הרבנית" או  "פסוקו". ואם לא די באלו, בשעות הערב היו כוס יין אדום ושקדים, שבהם סיימה את היום. לפעמים התמלאה הכוס פעמיים, לפעמים שלוש ולפעמים, מי יודע, אולי אפילו ארבע. מנטרה רדפה מנטרה, פסוק רדף פסוק ואמירה רדפה אמירה, אבל האמירות לא השתנו,  חזרו על עצמן. נושאי השיחה הצטמצמו ככל שהצטמצם הזכרון, עד שאי אפשר היה  עוד  להקשיב לדברים החוזרים ונשנים, כמו שנמאס לפעמים להקשיב ל'למה' של ילדים קטנים, כי לא משנה, איך תסביר ומה תגיד, ה'למה' הבא ימתין ויזנק עליך בסוף המשפט. אבל החברה שלי היתה חכמה דיה כדי לקטוע את השיחה בדיוק לפני שהגעת לש...

לא מגדל בבל, גם לא ארמון  Wawel המפורסם בווארשה, אלא פינה זעירה בין רחוב  קרולבסקה, הרחוב המלכותי, ובין רחוב  Krakowskie Przedmiescie , שוֹקוֹלַטְייֵר בשם "וָאווֶל", חנות של מותג ממתקים פולני ידוע, אני נכנסת אליה, טועמת גלידת שמנת ומתאכזבת. הגלידה בעגלות טעימה יותר, ביתית.  נזירה זערורה באפור, לא העזתי לצלם את פניה, מתחבאה בנישה בשולחן מולי.   אין כמו שיטוט. היום כבר מדדתי ברגלי את הדרך מבית המלון לאורך אַלֶיֶה יֶרוֹזוֹלימְסְקֶה, שדרות ירושלים בעברית. בצומת עץ הדקל פניתי שמאלה לרחוב נובי סבייאט, העולם החדש בעברית. אוניברסיטת וארשה. ירוק שם, מוצל. אף אחד לא עוצר אותי בשער, אף אחד לא שואל ולא בודק בחפצי. מול הכניסה לאוניברסיטה חנות הספרים על שמו של בוִלֶסווָאב פרוּס. (סופר ומסאי פולני 1847-1912). כמעט לא נותרו חנויות ספרים כאלו בארץ. בכניסה על לוח שחור ומלבני ציטטה של שימבורסקה בכתב ידה: "קריאת ספרים היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות" במדף הבסטסלרים לוכד את מבטי ספר אפור, "איך לא לחבב יהודי", כתוב על הכר...

מעבר לתפקידם, מה חֶפץ בחפצים, כך לימדו אותי. הם עשויים חומר, הם אינם חי ואינם צומח. הם דוממים. בסופו של דבר רובם מתכלים, חלקם לפנינו, חלקם אחרינו. למרות כל אלו, הם מדברים, בייחוד אלו שהיו בבעלות הקרובים לנו. אליי הם מדברים. שייכים לקונטקסט, לזמן, למה שקרה והתקבע בנו. הם קיימים בזכות יחסינו אליהם בעבר. אחרת, אפילו לפי תורת הקוונטים, כמו שאר הדברים, לא היה להם קיום, שלא לדבר על זכות הקיום. למשל, כפית. סתם אחת, עשויה אלחלד, חלקה הקעור צר יותר מהגודל הסטנדרטי והידית שלה מעוטרת משבצות בעלות פני שטח חלקים ומושחרים. אם להגיד את האמת, כפית חסרת טעם, מכוערת – אני שאוהבת פשוט וחלק, לא הייתי קונה אותה.   היא מונחת אצלי במגרת הסכ"ום, יתומה, אחרת, לא שייכת לסט. אף-על-פי-כן לא זרקתי אותה. כל פעם, כשראיתי אותה או השתמשתי בה, נזכרתי, מי ומתי השתמשה בה. כשנולד נכדי, יחיד, בן-זקונים להוריו, נכד בן זקונים בריבוע לי, מובן היה מאליו, שהכל בשבילו היה צריך להיות טיפ-טופ. אפילו הכפית היתה מיוחדת לתינוקות, עשויה פלסטיק עבה, גמיש ורך בצבעי לבן ואדום למשוך את העין. מה שנקרא, נולד עם כפית של פלסטיק...

"את מיכאל הכרתי במֶנג' אָ טְרווָא.  לא, לא, זה לא היה מיכאל, היה לו שם הרבה יותר מיוחד, נדיר יותר. אחינועם, אביתר, אולי איתמר.   "מנג' א טרווא, זו שלישיה, זה בצרפתית. חלק מאתנו ידעו צרפתית, למדו. גם מי שלא ידע, ידע. רובינו ידענו קצת צרפתית, זה היה חלק מהבון טון של התקופה לדעת מושגי יסוד בכל מיני שפות. כל מיני, זאת אומרת, אנגלית, צרפתית, גרמנית, לא רק. גם רוסית ופולנית ויידיש. אחרת לא נחשבתָ לבן - תרבות, נחשבת לבור ועם הארץ. לא התפארו פעם בלהיות בור ועם הארץ, זה נכנס לאופנה אחר כך. גם אם הייתָ אנלפאבת עשית עצמך אינטיליגנט. היו זמנים. "איך התגלגלנו אז שלושתינו למיטה, מי זוכר. אחת מאתנו כבר מתה, זו עדיין לא אני. הגבר, אחינועם, או איתמר, אמנם חי, אבל נחשב כמת. "זה לא נכון, אולי הגזמתי, בעצם ראיתי את מיכאל, אביתר, אחינועם או איתמר כבר קודם, לפני המלנג' א טרווא. זה היה במסיבה אצל עיתונאי בשם יואב, אחר כך הוא התאבד, אז הוא עוד לא חשב, שהוא יתאבד. הוא היה עיתונאי די ידוע, די צעיר. גרוש, זה נכון, אבל מוקף נשים. אז מה היה חסר לו, למה שיתאבד. אולי כן,...

  הכאב באגן התחתון ובין הרגליים אינו מרפה. למרות חדותו, אני לא מצליחה לדייק ולמקם אותו. ערמומי הוא, מתעתע, משחק איתי מחבואים. "אַת רוצה מוזיקה באוזניות?" שואל אותי ג'ניה הטכנאי. "שוברט" נפלט לי. להפתעתי הוא עונה ברצינות, שיש מוזיקה קלאסית. שוברט לא קבלתי, אבל מוזיקת המעליות סבירה בהחלט. אני שוכבת עטופה בשני חלוקי בית-החולים. כפות ידי על החזה, כפי שהורו לי. מומיה. בידי השמאלית פעמון מצוקה, אוזניות  מחפות על אוזניי להגן עליהן מרעש המכונה. מה הייתי צריכה מוזיקה, היא לא  מחניקה את  רעש ה- MRI , הרעשים מתקיימים במקביל. והכאב כאב, גובר על שניהם.  "ג'ניה, תנמיך את הווליום", אני מבקשת. אני מנסה להרפות את השרירים, להקטין את עוצמת הכאב, כמו שלימדו אותי, להתבונן בעין השלישית. מילא, אני מתנחמת, האתגר המדיטטיבי גדול יותר. יש הפסקות בהלמות המכונה. הנקישות מתחילות בקרשצ'נדו וגוברות בהדרגה. יש סדר למכונה הזאת, יש לה קצב. יש טרררררר ארוך ללא הפוגה. אבל אם יש הפוגה, האוזן ובכלל הגוף אינם קולטים אותה. ה- טרררררר  צורם  בעיקר באוזני הימנית, צריך לבדוק את השמיעה בא...

היא פה על גדת הסָאן*. ספטמבר. ויש גדה של קיץ. פלאז'ה, בגדי-ים, כובעי רחצה, רצועה של חול רך, משתרעת עד קצה המבט, עד סוף העולם, עד גינות הירק שנושקות לבתי העיר, גרגרי החול בין הבהונות, צריבה, עור שמאדים. העצבות  בסתיו, כשקופלו השמשיות, כשאחרוני הרוחצים נטשו. מימיו הסואנים של הסאן בחורף ורעד הקור שאחז בה ובמים – אם היה חוף שידעה אותו, בת ארבע, בת חמש,  היה זה גדת הסאן. אמנם אף פעם לא היתה שם, אבל הסאן געש בה, כאילו נפרץ סכר הסיפורים של אמא ומימי הנהר  גלשו  אליה לחלומות, הציפו. אחר כך בת שתיים-עשרה, אולי בת שלוש-עשרה, כשלמדה להבחין בגוזמאות של אמה, לא האמינה  עוד. איפה סאן, מה סאן. עם השנים הפכה קודש לחול,  כיווצה את רצועת החול, השתיקה את שאון המים, עד שלא היתה גדה, לא היה סאן. סיפורים מחורבנים. עכשיו היא פה, על גדת הסאן. ספטמבר, השנה 1985. החליטה להגיע לבד, לראות את הסאן, להיווכח, אם הוא קיים. המוניות היו זולות עדיין. נהג יסיע אותה ליארוסלב בבוקר, תכננה. אם תרצה יסייר איתה או יחכה לה במונית ובערב יחזיר אותה לקראקוב. היא לא זכרה, כמה זמן ארכה הנסיעה בכביש הצר,...

        קרובת משפחה, בת למעלה מתשעים, התלוננה באוזני על בדידות גדולה, אף על פי שיש לה בני משפחה רבים וטובים. "פשוט, לא נשארו לי חברים," אמרה. מגיל תשעים אני רחוקה, אבל מה שנכון, נכון. כל עוד לא קברו אותי,   אני קוברת אחרים. אז היום, על שניים כאלו, שאבדתי. א.   בדרך המתפתלת על סיפי תהום, בפסגות הגבוהות של ההימליה ההודית, בגובה של כ-5000 מ' מעל פני הים, השיג אותי  ה- SMS על מותה של חברה קרובה. לא אצליח להגיע להלוויה, אפילו לשבעה לא אגיע.   לא בכיתי.   אי אפשר לבכות מול ההוד של ההרים האלה.  מה להם - בעלי לב אבן – ולנו. מה להם, הנשטפים במי מפלים ופלגי אין-סוף ולדמעות הקטנות שלנו. מה להם, לצוקי הנצח ולהרף העין  של חיינו. גם אם נתאמץ,  לדגדג אותם לא נצליח. חבל על הדמעות, חבל על המלים  - זכות הדבור לדממה.  שתקתי, אבל המחשבות בשלהן.   "ג'האטור" , קבורת שמים  , או מילולית "מתן צדקה לעוף השדה",  היא  צורת קבורה  טיבטית.  גופת המת מפורקת לפיסות, מונחת על ההר, טרף לבעלי חיים  ולבעלי כנף. רו...