פייטה
"יהודים לא נכנסים לכנסיות", פסקה אמא שלי, כשהצצתי פעם מבעד לדלת הפתוחה של קתדרלת סנט פיוטר ופאוול בכיכר העיר בלגניצה, העיר שנולדתי בה. הייתי בת ארבע, אולי בת חמש, העטורים בכנסיה, צבעוניות התמונות, העלילות שסופרו בציורים ונגינת העוגב סקרנו אותי וגירו את חושיי, אבל האיסור נטמע בי. אמא שלי תמיד ידעה להגיד את הדברים בטון שהשאיר עלי רושם ולא אחת הפחיד. שנאתי אותה בשל כך, ואף על פי כן, אף פעם לא אזרתי אומץ למרוד. אולי כן לפעמים, אבל כל מרד היה בעיני כאילו לא היה. כילדה, כוחי היה דל, כך חשבתי, אחר כך אימי חלתה ובוודאי לא יכולתי ולא רציתי למרוד בה, כשהיתה תלויה בי. אחר כך מתה. בדמי ימיה מתה ועוד יותר בדמי ימי. הכנסיות הותרו, שעריהן נפתחו לרווחה. בנסיעותי בעולם נכנסתי לעשרות כנסיות, אף אחת מהם לא גרתה את חושיי, באף אחת לא הוסתר סוד האיסור, נשארתי אדישה ומנוכרת. אמנות הכנסיות לא דברה אלי, אפילו לא לחשה. קיר, הייתי קיר. אפילו הפייטות על הקירות, אפילו הצלוב, שלא אחת בילדותי מררתי בבכי, כשהעזתי להישיר אליו מבט, לא ממש חדרו מבעד למבצר האנטי שבניתי לי. ליבי לא זע. עד שראיתי לפני כחוד...