כן על החפץ לבדו, ועל הפרידה גם
חברה טובה שלי נפרדת מהחיים. בשל מחלתה נמאס לה לחיות, כך אמרה. ואכן, הלוואי שאתבדה, אבל אם לא יקרה נס, היא לא תשאר בינינו עוד ימים הרבה. ואני מה – משליכה לפח את נעלי ההתעמלות שנתנה לי, כשכאבו רגליי. לא סמלים ולא מטפורות ולא נעליים, זאת אומרת, כן נעליים, נעליים שהתבלו. אלא מה, במחשבה שנייה גם אילולא היו מתבלות, הייתי משליכה אותן. מפני שכל פעם כשנעלתי אותן באחרונה, נצבט ליבי על הפרידה הצפויה, ועל חוסר האונים שלי מול הפרידה, או מול זרימת החיים, או השנויים המתמידים, שאינם אלא החיים עצמם, שאינם אלא צעד ועוד צעד בדרך אל המוות, ובכותבי את מה שאני כותבת, אין כמו נעליים להעמיס עליהם את משמעות הדרך, ואף שלא רציתי הפכתי את נעלי ההתעמלות הבלויות, שנתנה לי החברה שלי, לסמל. כאילו שהחברה שלי וכאילו שהיחסים בינינו לא היו אלא נעלי ההתעמלות הבלויות. אשליך אותן, אמרתי, ויוקל לי. לשוא. לקח העבר זכור לי ממיתות קודמות של מי שהיו קרובים לליבי. כבר, כמעט באופן לא רצוני, אני משתמשת בשרש, ז.כ. ר, שאילולא המשמעות שהוא נושא, לא היינו בני אדם ובוודאי לא היינו נבדלים זה מזה, ולא היתה לנו זהות או תרבות, או היסטוריה, ...