חביתה

הטאפטים האלו שבתוכי ,  תמונות מתחלפות כמו גלים, מכות בקירות התודעה, מבקשות לפרוץ, הגוף שותף להן, כמו מתמסר, סומך על המים, על קצבם, על קצפם, בוטח בעצמו, לא תאונה אליו רעה. הנופים האלו ,   שלא ידעתי, היופי, השדות, יריעות בד מתוחות עד אופק, טרסות של אורז שתול על פלגי מים, יערות, קרחות יער, מדבריות - פניהם לשמים, לשמש, בְּרדים וּבְרקים, קַרחונים, פְסגות מושלגות, צוקים נוגעים בשולי עליונים. הנופים האורבאניים האלו ,   ערים נפתחות, גורדי שחקים, השתקפויות, קליידוסקופ, כלי רכב, תנועה, הכל בא אלי, לקראתי, לכבודי, ושוב... הטאפטים האלו , אין סוף צורות, אֵלו שראיתי, ואלו שלא ראיתי מימי, ואף-על-פי-כן נצברו, באו בי בימים, כשנולדתי, לפני שנולדתי, בראשית ברא אלוהים, לפני רֵאשית הופקדתי עליהן, תבנית, שיכפול, מקור? איך הגיעו אלי, איך ניגלו, איך ידעו, איך ידעתי שהם בי. איך הגיע אלי דבר היותם. איך בו בזמן אני, את, אתה, נעים, מניעים גוף, במרחב, בזמן ובדעת. איך אפשר להיות גוף, שאוכל ומעכל ויודע להכין את המאכל,  להגדיר ולקצוב מידה, לשאת אחריות למידות, למגרות, לסייגים, לנוע ולנוח, לחשוב ולד...