חביתה

חִיששנו, שתינו, אורות העיר העתיקה ניבטו אלינו ממול, ניצנצו ממרחק. מיכל ודאי ראתה אותם כגחליליות, אבל בעיני התלכדו האורות למשטח אור צבעוני, רצועה מנצנצת ומסנוורת.  המשקפיים, שהזמנתי לפי הרצפט החדש, ועדיין לא הגיעו, היו צריכים לענות בדיוק על הבעיה הזאת בראייה המידרדרת שלי.  זה היה הניסיון השני שלי להחליף עדשות משקפיים. "צריך להוריד את המספר, אבל במקביל להעלות את הצילינדר," אמר האופטומטריסט ועשה. אבל הניסיון הראשון כשל. האורות הוסיפו וסינוורו אותי. בנהיגה קראתי את השלטים רק כשהתקרבתי אליהם למרחק של כשלושה מטרים. כעסתי על האופטומטריסט, כעסתי על ההבטחה שלא קויימה, קיוויתי שזוג העדשות החדש שהוזמן  יהיה מוצלח מקודמו. השעה היתה עשר בערב. על מרפסת "פיל בית" ישבו חוץ ממני וממיכל עוד ארבעה: סובחי, שעל הבר וחברו וזוג שלא הכרתי. היה קיץ, בין התקפת קורונה אחת לאחרת, הפעם זה היה הווריאנט הבריטי, אולי ההודי, אני נוטה לשכוח את הסדר. היה ערב אוגוסט ירושלמי. אחרי יום חם במיוחד, הרוח, שהצילה אותי תמיד ממלתעות חום היום, הבדילה בין יום וערבו וציננה מהלהט, נשבה. ה...