חביתה

יותר מארבעים שנה  אני מכירה אותה, את הפרופ'  שלי לאונקולוגיה. היא היתה הפרופ' הראשונה שלי לאונקולוגיה.  מאז, היו לי עוד כמה, אנחנו מזדקנות יחד, לא יחד, במקביל. היא אמנם ירדה ממעמדה הרם כראש מחלקה בשיב"א, שעל פיה יישק דבר סובביה ובודאי חוליה, אבל אף שיצאה לגמלאות, היא עדיין מקבלת פציינטים במרפאת החוץ .  היא רופאה מעולה, בעלת עיני נץ ויכולת אבחנה נדירים, אבל ככל שהזדקנה וככל שמערכות שיב"א נהיו ממוחשבות יותר, היא מתקשה להתמצא בנבכי הפרוטוקולים והביורוקרטיה. המחשב גומר אותה .  איך אני יודעת . אני רואה, איך מביקור לביקור גוברים הקשיים. היא מקלידה לאט, באצבע אחת ומרבית זמן הביקור מבוזבז על ההקלדה .   אני אצלה בביקורת אחת לשנה, משך 44 שנים, והיא לא זוכרת אותי. את גופי, בעיקר את עורי היא יודעת.  סבר פנים - זה לא הצד החזק שלה. מומיה. אי אפשר לסחוט ממנה חיוך .  תמיד היתה אנטיפטית . עם השנים למדתי להסתדר עם רופאים אנטיפטיים. מיד כשאני נתקלת בהם - בקריירת החולי שלי נתקלתי ברבים - אני  פותחת את הפה ומעמידה אותם במקום. הם נדהמים, בולעים את גערותי ובר...

  לא לעולם חוסן. מפאת בקורי התכופים אצל הרופאים, שמתי לב לאיזה נוהג, נוהל או אולי בון טון, שאותו פיתחו הרופאים בישראל. ענין של התנשאות, או חוסר בטחון, לא עלינו, או מחסום, או הרופא יודע מה ולא יגיד. עליי להודות, שלא נתקלתי בזה אצל הרופאים, שמוצאם מצפון אמריקה.   אתה נכנס לחדר, הרופא ישוב מאחורי השולחן, עיניו מושפלות, תקועות במחשב. לעיתים הוא ממלמל איזה שלום מתוך נפשו התועה במחשב, אבל חלילה לו מלהרים תוך כדי כך את עיניו מהמסך, שמא יאונה או יעונה לו איזה דבר, כאילו מאז השימוש במחשב, כללי הנימוס האלמנטריים לא נועדו לרופאים.   אז לא עוד, לא אלמן ישראל, הנה כמה תחבולות שבהן השתמשתי באחרונה. ההצלחה מובטחת. כשאני חוזרת  למרפאתו של תוקע העיניים במסך, בתנאי שהוא זוכר אותי, עיני הדוקטור נִישאות אלי ואני זוכה לִבְדל של הארת פנים. אז הנה כמה משיטותיי, שהפכו את רופאיי (גם אם אינם יודעים זאת) לאוהדיו של הפילוסוף עמנואל לוינס, הרואה את יסוד האתיקה בפניו של האחר.   1.אם הרופא צעיר, אני מתיישבת בכיסא הפנוי ומיד פוצחת בנאום כהא לישנא: לא נוח לי להפריע לך, אבל בכל זאת, אתה רופ...