חביתה

  אנטולי קפלן, מי ראה,  מי שמע. עד לפני כשבוע גם אני לא.  במערב, מתי מעט ידעו עליו, בברית המועצות מסתבר, ודאי בקרב היהודים, אבל לא רק, קפלן היה אמן ידוע ונחשב, מומחיותו  בליטוגרפיה, הנושא  העיקרי, חיי היהודים, בעיקר בעיירות. אני מתבוננת בליטוגרפיות התולות על הקיר, מה זה,  כל ציור כמו נתון במסגרת של עיטורים, שמאלץ, קיטש יהודי, יידישקייט בגרוש, באינסטיקט הראשון מתחשק לי מיד לברוח. אבל התמונות האלה, שלרגע ניסו להבריח אותי, לא מוותרות, מפתות, מושכות את העין ואת הלב שוב ושוב, דורשות התבוננות, פיענוח, תשומת לב. בשביל מה הוא היה צריך את המסגרת המגוחכת הזאת, אני שואלת את עצמי ונשאבת לפער התמים בין הציור ובין המסגרת המצויירת המעטרת אותו, פער בין התימה המרכזית ובין העיטורים החוזרים על עצמם סביב, פער בצורות ובצבעים. לא, לא תמים. אירוניה, קופץ לי לראש קרש ההצלה, כן אירוניה, אז מה אירוניה, צורות חוזרות, כמו בשטיח פרסי, כמו במנדלה, כדור ארגעה מסיח את הדעת, מרדים, שולח את המבט פנימה, וכך הלאה והלאה.  אני חוזרת ומתבוננת, מתקרבת ומתרחקת, קוראת את ההסברים. "החייט המכושף...