כשהקופסה לא נסגרת
בעיניים עצומות, נים ולא נים, בבית המוּסק, מתחת לפוּך היא מגששת אליך. ממששת, רק העור הרך, החם. הס, לא מלה, לא חיוך רק העור הרך וכמה עור, וכמה לגעת כמה למשש וכמה לגשש... ששש כך שעה, שעתיים, נצח אולי כי אפשר לאט, בדרגה ראשונה של מגע, זאת אומרת, במינימום נגיעה לא, לא נגיעה, רק ריחוף כמו רוח, בריזה קלה בבהונות, קצות אצבעות, עצבים, חוד לשון, אולי בַּשׂפה, במה? לא. עדיין לא התגבש המגע, עדיין רק כוונה, לא גוף, רוח קלה. ואולי כבר מותר לאט, מעט לגעת ולכסות העור כולו מהבהונות כּלה בקִֹדקִֹוד ואולי מעל הרקה ותקרא לזה, למידת הנְגע/ לא-נְגע - דרגה שניה. ואתה? עדיין אינך מרגיש דבר, כי הכל מרחף, בְּרִיזאי ואינך רואה ואינך שומע את התנועה, כי אי אפשר, כי היא לא נוגעת ואז תבוא עוד דרגה של נגיעה. במה? בקצה ציפורן, נוצה היא לא יודעת, היא תקועה. והזרועות... בְרְר... קריר, השתרבבו לה מתחת לשמיכה כדי לכתוב וכבר ניתק החוט וכבר אינך. היא חייבת להתכרבל שוב מתחת לשמיכה, מתחת לפוך, מתחת לאדמה כדי לכרות מחדש את קווי דמותך. כדי שהתמונה תחזור, כדי שי...