להיות פיקסו או אילו ידעתי לצייר
כל חובב אופרה, שאינו יודע לשיר, מרגיש, שלמרות אי הידיעה, בתוכו פנימה הוא שר היטב, אינו מזייף, יודע להגביה עוף ולרדת, לנשום עמוק, להפסיק לפי הקצב, ושוב להמשיך בבצוע הקטע האהוב, ממש כמו מריה קאלאס, צ'צ'יליה ברטולי, רנטה טבלדי, להבדיל, ואם מדובר בזמר, אז פלסידו דומינגו, או לוציאנו פבורוטי הנערצים. אבל, בבואו להוכיח את כשרונו, להוציאו מהכח אל הפועל, פוקע מיתר, משהו משתבש בבצוע המושלם שבפנים, הכל והקול מזדייף, אוי לאוזניים שכך שומעות. עופר ללוש כך בדיוק אני מרגישה מול ציור או פסל מרגש. גם אני יודעת, לוחשת בתוכי בת קול, ובו בזמן ההגיון, המבוסס על נסיון העבר, מגחך ומוציא לשון, מי יודעת, מה יודעת, נדמה לך. פבלו פיקסו במסתור, אני מדמיינת את עצמי מציירת את דיוקן גופי ומופתעת לראות עד כמה רחוק הדמוי המצטייר, ממה שנשקף אלי בראי. עד כמה שונה רגל שמאל מרגל ימין, עד כמה הימין ארוכה יותר, עבה יותר, כהה יותר, כמעט שחורה. עד כמה ברורים קווי המתאר שלה, כמה הם משתלטים על רגל שמאל. עד כמה, לעומת זאת, ...