הסוד שמאחורי הצחנה
לפני מספר ימים התפרסמה ידיעה על חסרת בית מניו יורק שהורישה מאה וחמישים אלף דולר לבית-הספר לרפואה באוניברסיטה העברית ומשהו זע בליבי. משהו שכפי הנראה היה שם מימים, שם - או בשולי התודעה. לשמחתי, הומלסים לא מתגלגלים בחוצות ירושלים, אם כי לפחות בשניים, שלושה נתקלתי בחצי יובל השנים שאני מתגוררת בעיר. הצצתי בעיקר באחד מהם, ונפגעתי כמובן, וכי איך אפשר אחרת. ההומלס שלי לא מגלגל לפניו עגלת סופר, לא נושא תיקים, שקיות ניילון סמרטוטים, שמיכות בלויות, קרטונים - אפילו זה לא. איך ואיפה הוא מבלה את לילותיו, רק הוא ואלוהים יודעים. הוא גבר נאה, גבוה ורזה, היום כבן חמישים אם אני מנחשת נכון. שיערו - שכשראיתיו לראשונה היה שחור ומתולתל - לבן היום, מדובלל, פרוע , זרוע פסים שחורים אפורים - שריד לצבע שערו בעבר, או ביטוי לכשרונם של האבק, הזיעה והרוח בעיצוב תסרוקות. במקומות שאינם מכוסים על ידי בלויי הסחבות, עורו צרוב שמש כעורו של איכר או פועל קשה יום. כשראיתיו לראשונה השתוממתי מיפי פניו. עיניים כחולות מהסוג שממבט ראשון אתה מוכן לטבוע בהן, בלי לחפש קרש הצלה, ואתה רוצה להעמיק עוד ועוד, ובלבד לחתור לקרקעית, ז...