חביתה

  לנשום עמוק, לסגל עצמה למצב שבו שרוי הגוף, לא כל יום היא מונחת על משטח מתכת מתרומם, בגובה מטר וחצי מעל הרצפה, בגדיה העליונים עליה, התחתונים על כסא סמוך (אם יש כסא), השמלה מופשלת, ישבנה קרוב לקצה המשטח, כפות הרגליים מונחות על זרועות מתכת מתפצלות, מורמות ממפלס השכיבה. הרגליים פשוקות. היא ממתינה. שתי אחיות טורחות לכסות את רגליה בסדין שממנו נגזרה פיסת בד עגולה - כיסוי וגילוי. לסרוק במהירות את החדר, את המכשירים, לדמיין אלו מהם יוחדרו לגוף, לאמוד את מידת הכאב, את הסבולת, הרי לא נולדה אתמול, כבר התנסתה במצבים דומים. לרגע היא מחפשת את החלון שאיננו, שואפת, במקום האוויר שיכלה לנשום אלולא היתה כאן, את זה הקיים, הדחוס, העומד, החם, אפור\כחול\ירוק\צהוב\חום\מעורפל\מעורבל\ שאינו ניתן להגדרה, שמהול בריח תרופות וחיטוי, כאב של מי ששכבו פה לפניה ונרפאו או לא, ואלו שישכבו אחריה.       קבס     "אם לא יופיע הפרופסור, אני בורחת, תגידו לו," היא אומרת לאחיות שיוצאות ונכנסות לקליניקה. היא מחייכת. הן מחייכות. מה יש לה, גם כאן היא מנסה להרשים.       "את מתוחכמת, שמ...