חביתה

  סוף, נגמרה הקייטנה. לפני חודש אבדתי כובע טמבל בצבע חקי ואת בת דודתי הבכורה. הכובע לא היה ממש כובע טמבל כמו ההוא, שחבשנו פעם והיה לסמל. הוא היה פחות מזה והרבה יותר מזה. הכובע שלי היה מחוייט, לתיתורה היו שורות של תפרים סמוכים, מה שהפך את התיתורה ואת הכובע כולו לבלתי קמיטים. בכיפת הכובע, מלפנים, מעל לתיתורה,  היה כיס  עם רוכסן, מיועד לאוצר קטנטן. בקיצור, הכובע היה הרבה יותר סטייליסטי מסתם כובע טמבל. יותר בסגנון וודי אלן, הס מלהזכיר את שמו בימים אלו, בלי להיות חשודה בתמיכה בפגיעות מיניות, בכתיבה נגד הזרם ובבגידה במין הנשי, רחמנא ליצלן. קניתי אותו לפני שנה בביקור באנדלוסיה. את הכובעים, שהבאתי מהבית, השארתי במזוודה בחדר בית המלון. היום התחיל בצינה נעימה, אבל כעבור כשעה השמש נצחה ולהטה כהוגן והעור שלי, כל קרן שמש היא לו תליין, התרגש מיד, נבהל והאדים.  את כובע הטמבל בסטייל וודי אלן קניתי בדוכן הכובעים הראשון שראיתי על הגשר. יש לי הרושם שדוכני הכובעים ברחוב סונכרנו עם השמש. היו איתה כשהגזימה ונעלמו כשהסתתרה. לפעמים, הסנכרון  היה הפוך, ביום שמש נפתח דוכן של מטריות, גם ז...

"יהי רצון... שיהא שיח שפתותינו רצוי ומקבל לפניך" תפילת השחר.   לפני כשלושים שנה, בביקור במוסקווה, אולי בסנקט-פטרבורג, גררו אותנו לאיזה מופע  רקוד פולקלוריסטי, שרבים כמותו הציגו  אז בכל עיר , שכבדה  עצמה או שהפוליטרוק המקומי כבד עצמו בה. דבר לא זכור לי מהמופע, רק רוחב ידיו של האולם, שבו התרחש המופע  ו שורשים .   בתום המופע, הזמין המנחה מתנדבים מהקהל לעלות לבמה ולהשתתף במשחק עם הרקדנים. התנדבתי. כללי המשחק נמוגו במחי,  אני כן זוכרת, שלמרות ניסיונות חוזרים ונשנים של הרקדנים להפיל אותי או להזיז אותי ממקומי, נותרתי אחרונה על הבמה, לא הצליחו להזיז אותי ממקומי. הרקדנים-הז'בארים לא הצליחו להזיז ממקומו זבוב שכמותי, שמשקלו כחמישים ושלושה קלוגרם, המתנשא לגובה מטר ושישים.    אני זוכרת את הבזק המחשבה שעזר לי אז לנצֵח. תקעתי את העקבים ברצפה, התמקדתי בכפות הרגליים ודמיינתי את כפות רגליי מצמיחות שרשים לתוך האדמה. לא אני נצחתי אז, השרשים נצחו.     למה נזכרתי בנצחון השרשים שלי.   כי  הצמחים מדברים ביניהם בשרשים  - זה  היה עיקר הדב...

לח. גולדמן א. בּין הבּרזים והכּיורים בּין האורגינָאלים וְהפּסלונים וְהמסְמרים בּין התריס החשמלי לדלת העץ בּין  משקוף הפלדה וּמזוזת הכּסף בּין הספות, הכּסאות, הכּורסאות בּין בִּרגי האלומינוים לידיות הפּליז בּגַ'קוּזי ליד המַחשב בַּמִטה שמתרוממת ושוקעת בּשְלט רחוק בִּזְכוכית מַגדלת איפה אתה   ב. פּעם חפשתי בּין ציורים,  קנקנים, פּמוטים בּין כּלי השולחן של רוזֶנטַל בּין סדיני סָאטן אדומים, סגולים, לבנים מחליפי צבעים מאחורי הוילונות צעקתי אתה, אתה, אתה!   היום בשתיקה   לִמְנהל ללא רְבָב   פגשתי אותו בבליינד דייט בן שבעים. נחמד. נְעים שיחה מְנַהל ללא רבב אחרי שעה שאל אם התאהבתי בו אם יש אהבה תופע מיד! נתליתי באילנות גבוהים ולא באה   לאופיר נוריאל, משורר צעיר   "על הזין שלי" הוא כתב ורציתי גם   על הזין שלי כמעט כתבתי ולא היה לי   עד שבא  החלום "על הזין שלי," יכולתי סוף סוף לכתב "על הזין הקטן שלי," כתבתי ולבשתי חצאית     ללֶשֶק   הכניסה לילדותי אסורה "לבני הבית בלבד" כתוב על הדלת   יד בוחשת מרעידה ואֵין ולדעת ואֵין להבי...

ממרחק של שנים ומקום, מבעד לנופים אחרים, אני זוכרת את יום הכפורים הראשון, שהגיע לתודעתי, מהדהד בצלילים של שפה קרובה-רחוקה ובתנועות שפמו של סטלין, אבי האומות, שמש העמים. מנין הנטייה שלנו  להתרפק על הילדות, להתגעגע אליה. הרי כמעט בכל זיכרון ילדות חבוי  כאב, שאז כשחווינו אותו, לא היו לנו מלים להגדירו. לא האושר שחווינו בילדות הוא מקור הגעגוע, אלא העוצמה, שבה חווינו את העולם, ראשוניותה של החוויה, חדות קליטתה. הקרירות  בישבן בזמן ישיבה על פתחו של מרתף, ריח הטיגון של לאטקעס, בסססס... של אבטיח מתפקע ומבוקע, תססס... של המיץ הניתז ממנו, תרועה של חצוצרה רחוקה ביער, מבט חודר של עובר אורח, חבר, שכן, מגע עור בעור, מגע העור במים, בנייר, חלקלקות הסבון, חיוך, ריח שום, שקיפות של בד או חספוסו,  שפם זז של דיוקן במסגרת, שככה פתאום התחיל לזוז, מאיים, באשת הגוף, חדלונו של שכור, גופו השרוע פרקדן על השלג - תחושת הסוד שאפפה את כל אלה, סמני השאלה.  גן עדן מסתורי, שאבדנו לאט, מרגע לרגע, כל יום עוד קצת, כל חודש, כל שנה, כשחכמנו והחכמנו, כשחיינו  נהיו הרגל.   במיטה לבנה, בחדר ל...