חביתה

אם ארצה או לא, מידי שנה ביום השואה, בעצם לא רק, הזיכרון תוכף ותוקף. השנה ביקשו ממני מבית נחמיה, המתנ"ס השכונתי באבו תור בירושלים לספר בפני נערים בני 15 את קורות משפחתי ולהקרין בפניהם את הסרט שלי "בין חול לחול" על העיירה נובי דבור בפולין, בה חי אבי עד מלחמת העולם הראשונה. התרגשתי והכנתי את עצמי, מה כן, מה לא לספר. השואה שלי היא קטנה, "שואה לייט" אם תרצו, כי הרי התמזל מזלי, נולדתי אחריה בפולין הקומוניסטית, אני רק דור שני.   אמא שלי ואבא שלי זה סיפור אחר. אמא שלי עם שתיים מאחיותיה ועם סבתי, מיהודי יארוסלאב שבגאליציה, הוגלו לברה"מ. מה ז"א הוגלו. סבתי ילידת גאליציה היתה בנעוריה אזרחית אוסטרו הונגריה, העריצה את פראנץ יוזף ואת התרבות הגרמנית, את שפתה ידעה על בוריה. על הגשר, מעל נהר הסאן יכלה לבחור, בספטמבר 1939 עדיין אפשר היה לבחור, לא לעבור את הגשר ולהישאר בצד הגרמני או לעבור אותו ולבחור בסובייטים. "לא נחצה אותו," החליטה, "אני סומכת על הגרמנים." למזלה, אף אחד לא שעה להחלטה שלה. בהמון הנרדף, במהומת העולם שקמה על גדת הנהר, למזלה ולמזל בנות...

ככה, כבדרך אגב, בלי סיבה נראית לעין, בטיילת שרובר בירושלים, לפני כשבועיים, כרתו 4 עצי אורן בני עשרות שנים שהצלו על מי שעבר או ישב על הספסלים מתחת. בריאים, לגמרי בריאים, היו האורנים. יעידו על בריאותם הגדמים. נהניתי מצלם וראיתי אותם כמעט מידי יום ביומו. האורנים היתמרו מעל הטיילת בתחתיתו של בית פאליק, שפניו לרחוב כספי ואחוריו לטיילת. בבית המיליונר פאליק, המוגן גם מלוחמה גרעינית,  לא אחת מתארח/מתגורר ה"זוג המלכותי". העצים, כפי הנראה, הפריעו למי מבני הבית או לאורחים החשובים. "חולים" בטח הכריזו עליהם ונגזר דינם לכריתה ומהטיילת נעלם משטח צל מחיה. מה שמזכיר לי, להבדיל, סיפור של אבי על השנים באוזבקיסטאן בתקופת מלחמת העולם השניה. אבא שלי היה אז בוקר. הג'וב שלו היה להעביר עדרי בקר מאוזבקיסטאן, מדינה ממדינות ברה"מ, לחזית. בדרך, כשעדר הבקר עצר באיזו עיירה או כפר, הפוליטרוק המקומי היה מגיע עם וטרינר לבדוק את הבקר. בכל בדיקה כזו היה הוטרינר בוחר כמה  ראשי בקר ומצהיר על מחלתם. חולים מדומים היו. הפוליטרוק חתם על הוראה, ושחטו את ראשי הבקר שנבחרו. את הבשר חילקו ביניהם הפוליטר...