השואה הקטנה שלי
אם ארצה או לא, מידי שנה ביום השואה, בעצם לא רק, הזיכרון תוכף ותוקף. השנה ביקשו ממני מבית נחמיה, המתנ"ס השכונתי באבו תור בירושלים לספר בפני נערים בני 15 את קורות משפחתי ולהקרין בפניהם את הסרט שלי "בין חול לחול" על העיירה נובי דבור בפולין, בה חי אבי עד מלחמת העולם הראשונה. התרגשתי והכנתי את עצמי, מה כן, מה לא לספר.
השואה שלי היא קטנה, "שואה לייט" אם תרצו, כי הרי התמזל מזלי, נולדתי אחריה בפולין הקומוניסטית, אני רק דור שני. אמא שלי ואבא שלי זה סיפור אחר.
אמא שלי עם שתיים מאחיותיה ועם סבתי, מיהודי יארוסלאב שבגאליציה, הוגלו לברה"מ.
מה ז"א הוגלו.
סבתי ילידת גאליציה היתה בנעוריה אזרחית אוסטרו הונגריה, העריצה את פראנץ יוזף ואת התרבות הגרמנית, את שפתה ידעה על בוריה. על הגשר, מעל נהר הסאן יכלה לבחור, בספטמבר 1939 עדיין אפשר היה לבחור, לא לעבור את הגשר ולהישאר בצד הגרמני או לעבור אותו ולבחור בסובייטים.
"לא נחצה אותו," החליטה, "אני סומכת על הגרמנים."
למזלה, אף אחד לא שעה להחלטה שלה. בהמון הנרדף, במהומת העולם שקמה על גדת הנהר, למזלה ולמזל בנותיה חייל גרמני דחף אותן לגשר. הן ניצלו, אבל המחיר, ריבונו של עולם, איזה מחיר, עבודות פרך בסיביר, רעב וקור, ביורוקרטיה סובייטית וניהול של האן.קה.וו.דה.
לאח של אימי, תדאוש ויינטראוב דהקלדה, לאשתו פרידה ולזוג התאומים שלהם שאינני יודעת אפילו את שמותיהם לא היה מי שידחוף אותם לעלות על הגשר. הם נותרו בצד הגרמני בקרקוב. נרצחו, כפי הנראה. האופן לא ידוע, גם לא התאריך.
לאבא שלי היה שכל לברוח מיד עם תחילת הכיבוש. הוא ושלושה מאחיו, כולם בחורים צעירים, מהעיירה נובי דבור, הסמוכה לווארשה, ברחו לברה"מ.
את האח הצעיר, בן ציון גרינוורצל, רק הגיע למצוות, את האבא, כלומר את סבי, יעקב גרינוורצל, כמו גם אחות של אבי, שרה גרינוורצל נשואה עם תינוק, השאירו גם כן בעיירה. הגרמנים, האמינו, בטח לא יגעו בזקנים, בנשים ובילדים.
בברה"מ, תכננו הצעירים, ימצאו עבודה ודירה ויחזרו לקחת את המשפחה שנותרה מאחור.
אבל השכל לא הספיק, כל ההנחות, חוץ מעצם הבריחה היו שגויות.
סטלין היה חתום על הסכם עם היטלר, (הסכם ריבנטרופ מולוטוב), היה לו כדאי ונוח לשתף פעולה עם היטלר, כל עוד היטלר לא פלש לברה"מ, והוא, סטלין זכה במחצית שטחה של פולין.
ארבעת האחים נעצרו על הגבול, אחד מהם, יוסף גרינוורצל, קומוניסט דווקא, לא שוחרר לעולם, האחרים פוזרו לעבודות פרך ברחבי ברה"מ. אבא שלי הוגלה לסיביר.
על לחזור לפולין אפילו אי אפשר היה לחלום.
מזל שכך.
האח הצעיר, האחות ומשפחתה, האבא (סבי) כולם נרצחו, המקום, אופן הרצח והתאריך לא ידועים.
ידעתי על התלאות שפקדו את אמא ואבא שלי, כל אחד במסלולו בעיירות הפליטים בסיביר, אבל לבושתי רק היום קראתי על כך בהרחבה.
ב 1943, בשיאה של המלחמה, סטלין נזקק לכל עזרה צבאית. גם זו של ממשלת פולין הגולה בלונדון. אחרי שיח ושיג, שנמשך ונמשך על חשבון הפליטים הפולנים/יהודים, שאף אחד לא רצה בהם, הוסכם, שהאזרחים הפולנים ישוחררו ממעמדם כאסירים.
מה שהם עברו עד שהתירו להם להיפרד מהקור הסיבירי, לעזוב את מחנות העבודה, לנדוד למדינות האסיאתיות החמות של ברה"מ. כמה הוראות סותרות ניתכו על ראשיהם, איזו אי וודאות, על כל אלו, הורי לא סיפרו.
אבי הגיע לאוזבקיסטאן, אימי גם כן. הם הכירו בטאשקנט, שם התחתנו.
(עשיתי את המסלול של הורי, בקרתי בטאשקנט, גם בבית הקברות היהודי, הייתי. מאות מיהודי פולין קבורים שם, רעב, דיזנטריה, מה לא) אחרי המלחמה הסובייטים סוף סוף הסכימו להחזיר את הפליטים לפולין לא עד שאחד מיועציו של סטלין לחש על אוזנו, יהודי אגב, שעדיף להיפטר מהאלמנט האנטי סוציאלי והאנטי סובייטי.
כך, אמא שלי ואבא שלי, האלמנטים האנטי סובייטים, חזרו אחרי המלחמה מאוזבקיסטן לפולין, ישר ללגניצה, בדרום/מערב פולין, על גבול גרמניה.
למה לשם.
מישהו ראה שם את אחד מאחיו של אבא שלי.
עוד אח שמע על כך.
למרבה הנס, שלושה מתוך ששת אחיו של אבי, ניצלו, נפגשו בלגניצה, העיר שבה נולדתי אני.
זו שואה, זו.
יום יום, שעה שעה, כשאני מוטרפת מהנעשה בארץ, אני לא מפסיקה לשאול את עצמי, מה למדנו מהשואה, מה הפנמנו .
למטה הלינק, למה שלא ידעתי על גורל הפליטים היהודים מפולין בשנות המלחמה ולמדתי לאחרונה.
בצילומים: למעלה: לוח זכרון משרידי מצבות, שנמצאו במדרכות וגדרות בנובי דבור מזובייצקי, ששם חי אבי ומשפחתו. למטה: אני על מדרגות בית הקברות, שנת 1914
tomashov.org.il
תגובות
הוסף רשומת תגובה