הלו דוקטור
לא לעולם חוסן. מפאת בקורי התכופים אצל הרופאים, שמתי לב לאיזה נוהג, נוהל או אולי בון טון, שאותו פיתחו הרופאים בישראל. ענין של התנשאות, או חוסר בטחון, לא עלינו, או מחסום, או הרופא יודע מה ולא יגיד. עליי להודות, שלא נתקלתי בזה אצל הרופאים, שמוצאם מצפון אמריקה. אתה נכנס לחדר, הרופא ישוב מאחורי השולחן, עיניו מושפלות, תקועות במחשב. לעיתים הוא ממלמל איזה שלום מתוך נפשו התועה במחשב, אבל חלילה לו מלהרים תוך כדי כך את עיניו מהמסך, שמא יאונה או יעונה לו איזה דבר, כאילו מאז השימוש במחשב, כללי הנימוס האלמנטריים לא נועדו לרופאים. אז לא עוד, לא אלמן ישראל, הנה כמה תחבולות שבהן השתמשתי באחרונה. ההצלחה מובטחת. כשאני חוזרת למרפאתו של תוקע העיניים במסך, בתנאי שהוא זוכר אותי, עיני הדוקטור נִישאות אלי ואני זוכה לִבְדל של הארת פנים. אז הנה כמה משיטותיי, שהפכו את רופאיי (גם אם אינם יודעים זאת) לאוהדיו של הפילוסוף עמנואל לוינס, הרואה את יסוד האתיקה בפניו של האחר. 1.אם הרופא צעיר, אני מתיישבת בכיסא הפנוי ומיד פוצחת בנאום כהא לישנא: לא נוח לי להפריע לך, אבל בכל זאת, אתה רופ...