חביתה

בארוחת ערב שבת הם דברו בשני קולות, הפעם לא רבו. הוא: "בשנות השמונים," סיפר, "כשאפילו לא חלמנו על אינטרנט, ידענו מה קורה  מהעתונים, מהרדיו ומהטלוויזיה. אבל לא לכל אחד היתה טלוויזיה. הטלוויזיות היו  יקרות, לפעמים, רק לשכן אחד בבניין היתה טלוויזיה. בערב, השידורים היו רק בערב,  השכנים היו מתכנסים אצל בעל הטלוויזיה. "הטלוויזיות יובאו לארץ מגרמניה. מחיר שעת עבודה שם היה מחיר ראוי,  לפני שהסינים השתלטו על תעשיית האלקטרוניקה וייצרו זבל בכמויות שמטביעות את העולם. "בקיצור,  ימים אחרים. "את  נעמי, אשתי, הכרתי במסיבה. הייתי גרוש טרי ומשועמם. חפשתי בת זוג. "בקיצור, חבר, שעבד איתי הבטיח להכיר לי את בת הדוד של אשתו שגם היתה גרושה. בפורים, החבר הזמין אותי למסיבה. הוא הזמין גם את נעמי." היא: " 'בכלל הגעתי למסיבה עם מישהו אחר'. "במסיבה סיפרתי שהתקלקלה לי הטלוויזיה. "למחרת הוא הגיע אלי הביתה והביא לי את הטלוויזיה שלו. הביא אותה ונסע. וואוו. זה היה וואו. "אחרי חצי שעה הוא מטלפן ואומר לי, את יודעת,  מה זה משעמם לי בלי טלוויזיה....

 "היתה לי נוסעת, דבורה, כל יום הייתי לוקח אותה מטבריה לקרית שמונה. כל יום. אשה מבוגרת. היינו חברים. "יום אחד אני נוהג ואני מרגיש שאני לא יכול העיניים נעצמו לי, אמרתי לעצמי, זה מסוכן. "אני אומר לה, דבורה, אני מוכרח לעצור, חייב לעצום את העיניים לכמה דקות. "היא אומרת לי, אין בעיה, איליה, כמה אתה רוצה לישון. לא יודע, אני עונה לה, עשרים דקות כזה, אחותי, אני מוכרח. "בסדר, איליה. בסדר.  "אני  עוצר בצד. רק מוריד את הידיים מההגה והעיניים נעצמות מעצמן. לא יודע כמה זמן ישנתי, פתאום מרגיש משהו על הכתף שלי.  "איליה, די, די, אתה נוחר. "דבורה, אני מצטער, נשמה.  "אנחנו ממשיכים לקרית שמונה. לפי הווייז, יש לנו עוד חצי שעה. "למחרת, כרגיל, אני מתכונן לנסיעה עם דבורה. שעה לפני הנסיעה מתקשר אלי הבוס שלי, מתפקע מצחוק. "איליה, אתה השתגעת, הלכת לישון באמצע הנסיעה וגם נחרת. הוא מתפקע, בין צחוק לצחוק הוא מצליח להגיד, שהיא בקשה לשלוח לה נהג אחר. היא לא רוצה לנסוע איתי, היא היתה הנוסעת הכי טובה שלי. חשבתי, שאנחנו חברים. "תגידי, יש לך מישהי בשבילי, עם המון...

  כמו השכן שלי, שהחביא את כתבי סטאלין בארון החשמל, גם אני לא נקייה מחטאים דומים. לא אחת, מושכים את תשומת ליבי ספרים או חפצים שלאחרים פג תוקפם. הבוקר, בגינה ציבורית,  על אחד הספסלים, נפל מבטי על  ערמה מכובדת של  ספרי ילדים. הדחף נדלק מיד, לאסוף את כולם? על הספסל היו  כעשרה ספרים צבעוניים, חלקם מרוטי קצוות. לא בא בחשבון, הספרייה שלי לא תכיל ולו ספר אחד נוסף, גם המדפים שפיניתי לנכדי עולים על גדותיהם. גם על מוחו הקטן/גדול העמסתי יתר על המידה. מיד התחלתי לעיין ולמיין. כרגע בעלי חיים מעניינים אותו. הוא מונה את שמותיהם של הגדולים והמפוארים ואת שמות הנידחים שבהם. מומחה לבעלי חיים ביבשה, בים ובאוויר, שאת שמעם לא שמעתי. הוא מונה את השמות בעברית ובאנגלית, מחקה את קולותיהם ואת תנועותיהם. הוא זוחל כקוברה, מקפץ כצפרדע ומניע כתפיים כבת יענה. הוא יודע ממה הם ניזונים. הוא יודע באיזו ארץ או יבשת הם חיו פעם או חיים היום. לכן, כל מה שאאסוף יהיה על בעלי החיים. בחרתי בשלושה ספרים. עם קפה הבוקר, אקרא אותם לפני שאראה אותם לנכדי. "המזוודה" , ספרון מאוייר, פיוטי ומרומז על...

השתבש לי בראש, זה בטוח, אני רק לא יודעת לאיזו קטגוריה ב"מדינה בהפרעה" אני שייכת.  לאחד מכל חמישה ישראלים פוסט טראומטיים, אחת מתוך 7% מהאוכלוסיה שסובלים מ OCD, או אחת שסובלת מדכאון, חרדה או התמכרויות. (את הנתונים העתקתי מרשימה של גדעון לב, ב"הארץ").על כל פנים, לכתוב או לערוך את עצמי, אני לא מצליחה, אז אני מסדרת. את הבית, את הבניין... מי יודע,  אולי הסדר יעזור לי לצאת מהכאוס, שאני, כחלק מהאנחנו פה, שקועה בו. כדי לסדר את הבניין התלבשתי על חיים, מנקה המדרגות שלנו. חיבתי אליו, כמו גם חיבת הדיירים האחרים אליו ידועה. פעם עשיתי עליו סרט. חיים, יליד יוגוסלביה, בעל משפחה, הוא חוזר בתשובה, תלמיד חכם, עובד בספריה הלאומית, אבל מתפרנס מניקוי חדרי מדרגות. לפני מספר שבועות, כשהכטב"מים עדיין עפו, חיים סילק מהמקלט כל גרוטאה מיותרת, אבל בזה לא היה לי די. השבוע סלקנו ג'אנק מחדר ההסקה ומאחד מארונות החשמל, שלא סולק משם כחמישים שנה, ימי חיי הבניין. בין שקיות  ניילון קרועות ומאובקות, בין ברגים, מסמרים וקפיצים חלודים, בין קופסאות ריקות של פעצ'יווקעס שלא ברור למה נועדו ו...

אם ארצה או לא, מידי שנה ביום השואה, בעצם לא רק, הזיכרון תוכף ותוקף. השנה ביקשו ממני מבית נחמיה, המתנ"ס השכונתי באבו תור בירושלים לספר בפני נערים בני 15 את קורות משפחתי ולהקרין בפניהם את הסרט שלי "בין חול לחול" על העיירה נובי דבור בפולין, בה חי אבי עד מלחמת העולם הראשונה. התרגשתי והכנתי את עצמי, מה כן, מה לא לספר. השואה שלי היא קטנה, "שואה לייט" אם תרצו, כי הרי התמזל מזלי, נולדתי אחריה בפולין הקומוניסטית, אני רק דור שני.   אמא שלי ואבא שלי זה סיפור אחר. אמא שלי עם שתיים מאחיותיה ועם סבתי, מיהודי יארוסלאב שבגאליציה, הוגלו לברה"מ. מה ז"א הוגלו. סבתי ילידת גאליציה היתה בנעוריה אזרחית אוסטרו הונגריה, העריצה את פראנץ יוזף ואת התרבות הגרמנית, את שפתה ידעה על בוריה. על הגשר, מעל נהר הסאן יכלה לבחור, בספטמבר 1939 עדיין אפשר היה לבחור, לא לעבור את הגשר ולהישאר בצד הגרמני או לעבור אותו ולבחור בסובייטים. "לא נחצה אותו," החליטה, "אני סומכת על הגרמנים." למזלה, אף אחד לא שעה להחלטה שלה. בהמון הנרדף, במהומת העולם שקמה על גדת הנהר, למזלה ולמזל בנות...

  1. דיאלוג ילדה וילד בני חמש,  ישובים על כסאות בר מעץ ליד קיוסק קונדיטוריה בגן גדעון, בירושלים. את כסאות הבר ניתן להגביה . לפני שהתיישבו, הוא סובב את מושב הכיסא שלו גבוה  מכִיסאה. בורג המושב חרק בסיבוב, נדמה היה, שאינו יציב .  צפיתי בהם והקשבתי. הילד הוא נכדי . חוץ משמותיהם, הכל היה על אמת, כמו שהם אומרים .  הגענו לגן גדעון בבקעה, כי מולו, בבניין מעבר לכביש, יש מקלט גדול והשכנים פותחים אותו לבאי הגן עם כל התרעה . בת החמש: אני  דואגת לך, עידו בן החמש: אני לא רוצה שתדאגי לי בת החמש: אבל אני דואגת לך בן החמש: לא מסכים לך בת החמש: מותר לי לדאוג לך, גם אם אתה לא מסכים לי בן החמש: לא. אני לא מסכים לך בת החמש: אבל אני דואגת לך בן החמש: נו, באמת, הַלל, אני לא מסכים לך, באמת, אני דואג לעצמי, אני נזהר לעצמי ... בת החמש: אבל אני יכולה לדאוג לך בלי שאתה מסכים וחוזר חלילה ... 2. מפלצת "תכתבי, סבתא," מכתיב לי אותו בן חמש. אני מצייתת, רושמת מפיו . " יש מפלצת ענקיסטית, היא אוכלת וילונות, שולחנות וזנבות של עכברים. היא רוצה לאכול את כל האנשים ואת כל הילדים ב -...

  א.  אפס, זה מה שאני, מול חורבות. לא משנה איפה החורבות, לא משנה מה חרב ומי החריב, למראה חורבות אני מתכווצת. הזקנה הבוכייה הזאת בין החורבות והריק סביב, זו אני. (הצילום התפרסם השבוע ב"הארץ".) אם לא אני אז אמא שלי , לא זקנה, בת 16 היתה. ואם לא היא אז סבתי.  הן לא הספיקו  לבכות על החורבות, הן ברחו. טוב שברחו. מי שלא ברחו, וודאי לא הספיקו להתאבל. אני הספקתי. בלילות התאבלתי, בסיוטים. לפעמים ברכות, בחלומות.  למזלי נולדתי אחרי, נולדתי לתוך החורבות. "הן היו לי מגרש משחקים. ואילולא השלג המכסה אותן..." כתבתי פעם. אם נחזור לרגע לצילום, כמה אנשים חיו בבניינים האלו לפני שחרבו. לפי מספר החלונות, כמה דירות חרבו, כמה חדרים, כמה תקרות, כמה קורות קרסו, כמה שמשות נופצו, כמה שולחנות נפלו, כמה ספרים התפזרו, מה היה קול החבטה. כמה  נהרגו, כמה נקברו מתחת, כמה ניצלו, כמה הצליחו לברוח. כמה משפחות, כמה ילדים. האם ילד אחד בורח הספיק לקחת איתו דובון ואולי מכונית קטנטנה. ואת הכלבלב - אולי ילדה נשאה בזרועותיה, ואולי כלום, התפייטתי, אף ילד, אף ילדה לא ניצלו. ואם ניצלו, האם נפצעו, הא...

  כואב לא כואב, keep going, יעץ לי פעם אורטופד, ששכחתי את שמו. בזכות הדבקות בעצתו הצלתי לי את ברך ימין. בדרך כלל איננה מציקה, עכשיו משאינני מתרחקת מהשכונה, בגלל האזעקות, היא מרימה ראש, היא שם. כדי לפייס אותה יצאתי היום, בין התרעה לאזעקה, למרות הרוח והגשם, לסיבוב בחצר היוונית בשכונה. הכל יש בה בחצר הזאת. פינת טבע עירונית, כחצי קילומטר מהבית. אביב בתפארתו, אירוסים, שיבולת מוריקה ושופעת גרעינים, חמצוצים, תלתל ונוף שמתגלה מבעד לחרדל המתפרע. מה איכפת לטבע מהמלחמות שלנו. בולט בחצר היוונית מנזר של נזיר אחד, סביבו חומה ושער נעול, שני דגלים מתנופפים מעל החומה, דגל יוון ודגל הפטריארכיה, מכריזים, מי פה בעל הבית. בסמוך בית קברות, שניים שלושה קברים ששמיר ושית העלימו. רק מתי מעט, תושבי אבו תור, יודעים שאפשר להיכנס לחצר מבעד לשער אחר, המוביל לבית הכנסת. זה תמיד ככה בירושלים, אם יש מנזר או כנסייה, חפשו בסמוך את בית הכנסת ולהיפך. בחצר הפטריארכיה יש כמה בתים מאויישים,  דשא שתפס ראש, ונוף של העיר העתיקה. מישהו, שידע את הנוף, הקים שם לפני כשנה קרוואן.  יש במה, שעליה בתקופת המנדט ניגנה תזמורת...

"מלחמה דה לוקס",   אומרים לי. איפה נשמע דבר כזה,  יש לך קורת גג, יש לך שפע של אוכל, יש לך מקלט בבניין, יש לך אתרעה לפני אזעקה ויש לך דקה וחצי לרדת למקלט ברגל  ואת מסוגלת לעשות זאת, ואת בירושלים המטווחת,  והמכוטב"מת  פחות. "כן", "דה לוקס אמיתי" אני מודה. אז למה עם ה- "דה לוקס" הזה, בין השעות הזוחלות והדקות והנצח, בין אתרעה לאזעקה, אתרעה בלי אזעקה ואזעקה בלי התרעה, אני נתקפת כאב חד, געגועים לנורמליות, כל כך הרבה שנים היא חסרה פה. למה עם ה"דה לוקס" על חזי הנפוח מ"דה לוקס", לפני שאני נכנסת למכונית, או מתרחקת ברגל מעבר למטרים ספורים מהשכונה, אני מתלבטת, כן ללכת או לא ללכת, כן או לא לנסוע, כן או לא לעשות את הקטן, הפשוט, היומיומי, הנחבא אל הכלים, זה שלא כותבים עליו בעיתונים ובטח לא טוחנים בערוצי הטלוויזיה. כן או לא. למה  הלב מחסיר פעימה כל פעם כשנכדי הקטן נאלץ להיטלטל בכבישים. למה "הדה לוקס" הזה מרחיק את שנתי, שולח אותה למי שאין להם "דה לוקס" וכמה טוב שיש לי. למה עם ה"הדה לוקס", שלרגע שכחתי ...