חביתה

  אנטולי קפלן, מי ראה,  מי שמע. עד לפני כשבוע גם אני לא.  במערב, מתי מעט ידעו עליו, בברית המועצות מסתבר, ודאי בקרב היהודים, אבל לא רק, קפלן היה אמן ידוע ונחשב, מומחיותו  בליטוגרפיה, הנושא  העיקרי,חיי היהודים, בעיקר בעיירות. אני מתבוננת בליטוגרפיות התולות על הקיר, מה זה,  כל ציור כמו נתון במסגרת של עיטורים, שמאלץ, קיטש יהודי, יידישקייט בגרוש, באינסטיקט הראשון מתחשק לי מיד לברוח. אבל התמונות האלה, שלרגע ניסו להבריח אותי, לא מוותרות, מפתות, מושכות את העין ואת הלב שוב ושוב, דורשות התבוננות, פיענוח, תשומת לב. בשביל מה הוא היה צריך את המסגרת המגוחכת הזאת, אני שואלת את עצמי ונשאבת לפער התמים בין הציור ובין המסגרת המצויירת המעטרת אותו, פער בין התימה המרכזית ובין העיטורים החוזרים על עצמם סביב, פער בצורות ובצבעים. לא, לא תמים. אירוניה, קופץ לי לראש קרש ההצלה, כן אירוניה, אז מה אירוניה, צורות חוזרות, כמו בשטיח פרסי, כמו במנדלה, כדור ארגעה מסיח את הדעת, מרדים, שולח את המבט פנימה, וכך הלאה והלאה.  אני חוזרת ומתבוננת, מתקרבת ומתרחקת, קוראת את ההסברים. "החייט המכושף" הוא שמה של הסדרה. איזה

" ... התחלתי לקלל את אלוהים בכל הקללות שידעתי אז, הייתי בן 12, בלי הורים, רעב, חולה, מיואש,  קללתי וקללתי כל יום בעיקר במחראות. אחרי שנגמר לי מהקללות, חיכיתי שאלוהים יעניש אותי, אבל הכל נמשך כמו שהיה, מאז אני לא מאמין באלוהים."   כך, בערך, ספר נפתלי פירסט, חברי מזה ימים הרבה ואחד מגבורי הסרט "קינדרבלוק 66 : השיבה לבוכנוואלד" , שהוקרן  בסינמטק, בפסטיבל הסרטים בירושלים לפני יותר מעשור.   הסרט הוקרן במסגרת סרטי החוויה היהודית, בנוכחות  המפיקים: סטיבן מוסקוביץ' (שגם צלם), בראד רוטשילד, פול טורליק ומרטין פול. הסרט עוקב אחרי נפתלי דיורו פירסט, פאבל קון, ישראל לזלו ואלכס מוסקוביץ, נצולי הקינדרבלוק בשיבתם המאוחרת לבוכנוואלד וויימר.   יש או אין אלוהים, היא אולי השאלה העתיקה ביותר במחשבה המערבית. זו שאלה פילוסופית קיומית, שמקבלת משנה תוקף אישי בעתות של צרה, שפוקדות כל אחד מאתנו. קללתו של נפתלי פירסט, למרות השוני,  היא ווריאציה על קללתו העתיקה של איוב.   האם תשובתו של פירסט היא אכן התשובה, אולי  דווקא עלילתו המקוטעת של הסרט חותרת תחת דבריו של פירסט, אולי מסתננת  שם איזו מש

  בשעה ארבע לפנות בוקר קפצתי מהמיטה, ספוגה כולי במתיקות החלום. די היה לי לישון, הלו אתמול נרדמתי כבר בתשע בערב. בחלום, הייתי באיזה בית, נכדי בן השנתיים וחצי פטפט איתי, כמו שהוא מפטפט איתי ועם אחרים, בתערובת של עברית ואנגלית (אביו מקפיד לדבר איתו אנגלית). כדי לאחד את שתי השפות, להפוך אותן לאחת ולגלגל אותן בקלות רבה יותר על לשונו, הוא נוהג להוסיף סיומת זהה למלים בעברית ובאנגלית. הסיומת היא ען או en . כך, למשל, נשמע המשפט שלו: היה קְצָתֶען גוּדֶען (gooden) (היה קצת טוב.) או משפט המחץ שלו: Oh Shiten, Ari wetten (Oh shit, Ari is wet) במצב רוח מרומם, עם חיוך מפה לאוזן, טבולה מכף רגל עד קודקוד בזכרון הפטפוט, יצאתי לחצר הבית וזמזמתי לעצמי טנגו פולני, שאימי ז"ל שרה אותו. והנה בחצר, שמעתי עוד פה שמִלמל את השיר האהוב, ידע את המלים. תהיתי, איך הגבר, שעמד שם מולי, ידע את מלות השיר ואת המנגינה. מה גם הוא נולד במקום, שבו נולדתי, גם אימו שרה לו את השיר הזה. השפעת החלום היתה חזקה כל כך, שמיד, למרות השעה המוקדמת, חפרתי ביו טיוב למצוא את השיר ולשמוע אותו שוב ושוב. הנה הלינק: https://www.youtube.com/