חביתה

יומן שתיקה ברחתי לשישה ימי שתיקה. השתיקה לא הופרה על ידי טלפון, סמרטפון, טלוויזיה ושאר מרעין בישין, שהתחייבנו לוותר עליהם מראש. החסך במלים נאמרות ובתנועה (ישיבה ללא ניע), הפנו את המבט פנימה לגוף שהוגבל לישיבה ולתודעה דוהרת, שרצתה למלוך. הם דיברו. כמה סבלנות צריך כדי לעקוב אחריהם. איזה פרא היא התודעה. המלים נאצרו ונשמרו, נארגו כמעט מעצמן וביקשו להיכתב. ב"יומן שתיקה" ניסיתי לתפוס את הבלתי נתפס, לתעד תודעה חומקת, להיאחז בזנבה. אולי ההיפך ממה שנתבקשתי   14.6.26 ברוכה הבאה, תשוקה. מי אַתְּ, אולי אוכל להדביק לךְ פָנים. אני ממתינה, נושמת, מוותרת על פָנים, סוס התשוקה דוהר בי ללא רסן, מדליק איברים, פורץ גבולות, שור נגח, שכחתי איך קיומך, יצר. שמחה מציפה אותי, כמעט חונקת. אחר כך, על משכבי בלילה, באות הפָנים, רפים כתפיים, שכמה נוגעת במותן, נמתח צוואר, נפער פה, נפערות שפתיים, איברים זקורים, נכונים. זיכרון.   15.6.26 בארוחת הבוקר, הזמן מסתנן, זוחל בין הרמת מזלג לרעותה, בין נטילת כף לנטילת סכין , הבליעה מצוָה על השיניים, מַלכָּה על הלשון, מכתיבה קצב לעיסה. הירקות בצלחת, התבשילים, מציית...

  אחרי נישואין כושלים וכמה מערכות יחסים, בגיל ארבעים, תמרה היתה בטוחה שסוף סוף מצאה את שחפשה. אהבה מהסרטים, או נכון יותר לה, אהבה מהספרים. גדעון היה מבוגר ממנה בעשרים שנה. זקן מדי בשבילך, אמא שלה ודאי היתה אומרת, אילו חיה. אבל אמא שלה מתה לפני דור, ואף אחד לא העז לבקר אותה. רק מירי אמרה, וצחוקה היה פרוע, "זקן, עשיר וקמצן." לתמרה לא היה איכפת, מזמן נאטמה למה אמרו ולמה שיגידו. עכשיו, כמעט ארבעים שנה אחרי,  20 שנה אחרי מותו, פרשה על מיטתה  את הסדין השחור, מתחה היטב את שוליו ודחפה אותם מתחת למזרון. סט מצעים מנצח,  ניצח את החיים. כמה התלהבה ממנו, כשקנתה אותו בכיתן. הסדין בהק בשחור, הציפיות - נעימות למגע, היו מסטן ירוק חלק. הציפות היו אלו, שהוסיפו לסט את הטאץ' המהודר. ענפים ועלים התפתלו עליהן, השתרגו בצבעי כתום, צהוב וירוק, הזכירו דוגמא שראתה פעם על שטיח פרסי  והבליטו בצבעוניות עשירה את שחור הסדין.  מכל כלי המיטה שלה זה היה סט המצעים היפה ביותר שלה. אמנם לא זול היה, אבל איזו רכות והידור העניק למיטה ובכלל לחדר השינה כולו. בבוא העת, חשבה אז, תוכל לגוון ולח...

בארוחת ערב שבת הם דברו בשני קולות, הפעם לא רבו. הוא: "בשנות השמונים," סיפר, "כשאפילו לא חלמנו על אינטרנט, ידענו מה קורה  מהעתונים, מהרדיו ומהטלוויזיה. אבל לא לכל אחד היתה טלוויזיה. הטלוויזיות היו  יקרות, לפעמים, רק לשכן אחד בבניין היתה טלוויזיה. בערב, השידורים היו רק בערב,  השכנים היו מתכנסים אצל בעל הטלוויזיה. "הטלוויזיות יובאו לארץ מגרמניה. מחיר שעת עבודה שם היה מחיר ראוי,  לפני שהסינים השתלטו על תעשיית האלקטרוניקה וייצרו זבל בכמויות שמטביעות את העולם. "בקיצור,  ימים אחרים. "את  נעמי, אשתי, הכרתי במסיבה. הייתי גרוש טרי ומשועמם. חפשתי בת זוג. "בקיצור, חבר, שעבד איתי הבטיח להכיר לי את בת הדוד של אשתו שגם היתה גרושה. בפורים, החבר הזמין אותי למסיבה. הוא הזמין גם את נעמי." היא: " 'בכלל הגעתי למסיבה עם מישהו אחר'. "במסיבה סיפרתי שהתקלקלה לי הטלוויזיה. "למחרת הוא הגיע אלי הביתה והביא לי את הטלוויזיה שלו. הביא אותה ונסע. וואוו. זה היה וואו. "אחרי חצי שעה הוא מטלפן ואומר לי, את יודעת,  מה זה משעמם לי בלי טלוויזיה....

 "היתה לי נוסעת, דבורה, כל יום הייתי לוקח אותה מטבריה לקרית שמונה. כל יום. אשה מבוגרת. היינו חברים. "יום אחד אני נוהג ואני מרגיש שאני לא יכול העיניים נעצמו לי, אמרתי לעצמי, זה מסוכן. "אני אומר לה, דבורה, אני מוכרח לעצור, חייב לעצום את העיניים לכמה דקות. "היא אומרת לי, אין בעיה, איליה, כמה אתה רוצה לישון. לא יודע, אני עונה לה, עשרים דקות כזה, אחותי, אני מוכרח. "בסדר, איליה. בסדר.  "אני  עוצר בצד. רק מוריד את הידיים מההגה והעיניים נעצמות מעצמן. לא יודע כמה זמן ישנתי, פתאום מרגיש משהו על הכתף שלי.  "איליה, די, די, אתה נוחר. "דבורה, אני מצטער, נשמה.  "אנחנו ממשיכים לקרית שמונה. לפי הווייז, יש לנו עוד חצי שעה. "למחרת, כרגיל, אני מתכונן לנסיעה עם דבורה. שעה לפני הנסיעה מתקשר אלי הבוס שלי, מתפקע מצחוק. "איליה, אתה השתגעת, הלכת לישון באמצע הנסיעה וגם נחרת. הוא מתפקע, בין צחוק לצחוק הוא מצליח להגיד, שהיא בקשה לשלוח לה נהג אחר. היא לא רוצה לנסוע איתי, היא היתה הנוסעת הכי טובה שלי. חשבתי, שאנחנו חברים. "תגידי, יש לך מישהי בשבילי, עם המון...

  כמו השכן שלי, שהחביא את כתבי סטאלין בארון החשמל, גם אני לא נקייה מחטאים דומים. לא אחת, מושכים את תשומת ליבי ספרים או חפצים שלאחרים פג תוקפם. הבוקר, בגינה ציבורית,  על אחד הספסלים, נפל מבטי על  ערמה מכובדת של  ספרי ילדים. הדחף נדלק מיד, לאסוף את כולם? על הספסל היו  כעשרה ספרים צבעוניים, חלקם מרוטי קצוות. לא בא בחשבון, הספרייה שלי לא תכיל ולו ספר אחד נוסף, גם המדפים שפיניתי לנכדי עולים על גדותיהם. גם על מוחו הקטן/גדול העמסתי יתר על המידה. מיד התחלתי לעיין ולמיין. כרגע בעלי חיים מעניינים אותו. הוא מונה את שמותיהם של הגדולים והמפוארים ואת שמות הנידחים שבהם. מומחה לבעלי חיים ביבשה, בים ובאוויר, שאת שמעם לא שמעתי. הוא מונה את השמות בעברית ובאנגלית, מחקה את קולותיהם ואת תנועותיהם. הוא זוחל כקוברה, מקפץ כצפרדע ומניע כתפיים כבת יענה. הוא יודע ממה הם ניזונים. הוא יודע באיזו ארץ או יבשת הם חיו פעם או חיים היום. לכן, כל מה שאאסוף יהיה על בעלי החיים. בחרתי בשלושה ספרים. עם קפה הבוקר, אקרא אותם לפני שאראה אותם לנכדי. "המזוודה" , ספרון מאוייר, פיוטי ומרומז על...

השתבש לי בראש, זה בטוח, אני רק לא יודעת לאיזו קטגוריה ב"מדינה בהפרעה" אני שייכת.  לאחד מכל חמישה ישראלים פוסט טראומטיים, אחת מתוך 7% מהאוכלוסיה שסובלים מ OCD, או אחת שסובלת מדכאון, חרדה או התמכרויות. (את הנתונים העתקתי מרשימה של גדעון לב, ב"הארץ").על כל פנים, לכתוב או לערוך את עצמי, אני לא מצליחה, אז אני מסדרת. את הבית, את הבניין... מי יודע,  אולי הסדר יעזור לי לצאת מהכאוס, שאני, כחלק מהאנחנו פה, שקועה בו. כדי לסדר את הבניין התלבשתי על חיים, מנקה המדרגות שלנו. חיבתי אליו, כמו גם חיבת הדיירים האחרים אליו ידועה. פעם עשיתי עליו סרט. חיים, יליד יוגוסלביה, בעל משפחה, הוא חוזר בתשובה, תלמיד חכם, עובד בספריה הלאומית, אבל מתפרנס מניקוי חדרי מדרגות. לפני מספר שבועות, כשהכטב"מים עדיין עפו, חיים סילק מהמקלט כל גרוטאה מיותרת, אבל בזה לא היה לי די. השבוע סלקנו ג'אנק מחדר ההסקה ומאחד מארונות החשמל, שלא סולק משם כחמישים שנה, ימי חיי הבניין. בין שקיות  ניילון קרועות ומאובקות, בין ברגים, מסמרים וקפיצים חלודים, בין קופסאות ריקות של פעצ'יווקעס שלא ברור למה נועדו ו...

אם ארצה או לא, מידי שנה ביום השואה, בעצם לא רק, הזיכרון תוכף ותוקף. השנה ביקשו ממני מבית נחמיה, המתנ"ס השכונתי באבו תור בירושלים לספר בפני נערים בני 15 את קורות משפחתי ולהקרין בפניהם את הסרט שלי "בין חול לחול" על העיירה נובי דבור בפולין, בה חי אבי עד מלחמת העולם הראשונה. התרגשתי והכנתי את עצמי, מה כן, מה לא לספר. השואה שלי היא קטנה, "שואה לייט" אם תרצו, כי הרי התמזל מזלי, נולדתי אחריה בפולין הקומוניסטית, אני רק דור שני.   אמא שלי ואבא שלי זה סיפור אחר. אמא שלי עם שתיים מאחיותיה ועם סבתי, מיהודי יארוסלאב שבגאליציה, הוגלו לברה"מ. מה ז"א הוגלו. סבתי ילידת גאליציה היתה בנעוריה אזרחית אוסטרו הונגריה, העריצה את פראנץ יוזף ואת התרבות הגרמנית, את שפתה ידעה על בוריה. על הגשר, מעל נהר הסאן יכלה לבחור, בספטמבר 1939 עדיין אפשר היה לבחור, לא לעבור את הגשר ולהישאר בצד הגרמני או לעבור אותו ולבחור בסובייטים. "לא נחצה אותו," החליטה, "אני סומכת על הגרמנים." למזלה, אף אחד לא שעה להחלטה שלה. בהמון הנרדף, במהומת העולם שקמה על גדת הנהר, למזלה ולמזל בנות...