חביתה

  (22.12.23-14.1.24) שנת 2024 באה, שנת   2023 חלפה ולא כלו המים, לא כלו קללותיה, 100 ימים הם איתנו, צמוד, צמוד.  ב-10.1.23 נהרגו 9 חיילים, 6 מהם בתאונה, למחרת הגעתי להר הרצל, 30 למותו של סרן אליה יאנובסקי, הנכד של החברה שלי.  שתי שורות קברים טריים נוספו מאז בחלקה 18א. החזן קרא פרקי תהילים. הרגשתי את מאמציו, כשניסה לשוא לצבוע את קולו, קריאתו נותרה מונוטונית, מה הפלא, כמה אפשר.                                                                          פסטורליה - הר הרצל                                                                          שלושים לסרן אליה יאנובסקי, הנכד של החברה שלי באל מלא רחמים נצבע קולו בגוונים דרמתיים ומרגשים. אני הצלחתי ליבב סוף-סוף, דווקא בתום הטקס, בזמן שירת התקווה. אם הייתם אומרים לי לפני חצי שנה, שאבכה בעת שירת התקווה, הייתי מכחישה. מפקדו של סרן אליה יאנובסקי ספד לו, הגיע לטקס פצוע על כסא גלגלים. אמר שאליה היה לו כאח צעיר. צעיר, צעיר אבל גילה אחריות עד אין סוף, תמיד נכון, כמו במיתוסים על הנופלים, שעליהם גדלנו  . " נו, בשביל מה, בשביל מה,"   קוננ

  - "למה יש אזעקה, סבתא?" שאל נכדי בן השלוש, אחרי שעלינו מהמקלט. לא ידעתי מה לענות, לא עניתי.  קודם  במקלט, אליו הגיעו ג'ורג' השכן מהקומה הראשונה ומטפלת פיליפינית מבוהלת עם שניים מילדי השכנים, שנקלעו בזמן האזעקה לסביבת הבניין שלנו וג'ורג' הכניס אותם למקלט, נכדי לא פצה פה, לא ענה לא לג'ורג' ולא לשני הילדים, הצמיד ראשו לחזה של אביו, הסתתר בזרועותיו.   - איה אומרת, שלא נותרה לה שום חמלה לעזתים. כבר חודשיים היא מהבודדים שנותרו ביראון ולא התפנו. "מישהו צריך לטפל בשני הכלבים ובשלושת החתולים," אמרה, כשהקיבוץ פונה מחבריו. יש לי די חמלה, אוכל לחלוק אותה איתך, איה, רציתי להגיד לה, ולא אמרתי.   - את י"ידידי הג'האלין   למען זכויות הבדואים במדבר יהודה" הכרתי לפני שנים, כשרציתי לעשות סרט על חאן אל אחמאר. את הסרט לא עשיתי אבל מאז אני עוקבת בהערכה אחרי פעילותם. ידידי הג'הלין (הג'הלין הוא שבט בדואי מפוזר במספר קהילות במדבר יהודה) ארגנו משמרות תמיכה, בעיקר בלילות, על מאהלי הבדואים, כדי להיאבק בפוגרומצ'יקים, אשר בחסות המלחמה והחושך

  - כל העיר להשכרה   - שוק מחנה יהודה נקי, כמעט ריק מאנשים. בגלל יום שני, בגלל הגשם או בגלל המלחמה   - בחמש אחר הצהריים, כשמחשיך, אני נועלת את דלתות האנרגיה והדירה. אין יוצא ואין בא   - כששואלים לשלומי, בסדר, אני עונה, עניין שבשגרה. אבל בחודשיים האחרונים, מה בסדר, מי בסדר,   דבר לא בסדר - בקרוב יפוג תוקפו של הדרכון הפולני שלי. אמתלה לברוח למספר ימים, שִדר מוחי הבוגדני. אבל מה אגיד ומה יגידו. הייתי בטוחה שכבר נגמלתי ממה יגידו, מה איכפת לי בגילי, מה יגידו "ואם פתאום לא יהיו טיסות חזרה," דאג בני. "את השלב הזה כבר עברנו," התגוננתי. בטרמינל 3 הריק מאדם, מעולם לא ראיתי אותו כך במערומיו, תמונות החטופים לאורך המסוע מחזירות אותי למציאות. הדיו. טי. פרי. ריק גם הוא, לרגע קורץ, מזמין. וויתרתי עליו.   טרמינל 3, נתב"ג, אף פעם לא ראיתי אותו ריק - בארבע אחר הצהריים חשוך בווארשה. בשדה התעופה שופן התור למוניות למרכז העיר ארוך. רק מינוס ארבע מעלות, אני מתנחמת. במסעדת המלון אני הסועדת היחידה. הריקות נדבקה אלי. ריח מוכר מילדות של לאטקעס מיטגנים קובע את בחירתי. בלי

  -אולגה טוקרצ'וק, סופרת פולניה, זוכת פרס נובל לספרות צוטטה בווינט: "אני משוכנעת עמוקות שיש לישראל זכות להגנה, ובכל ליבי אני עם הישראלים".   טוקרצ'וק ביקרה בארץ מספר פעמים. למרות פרסומה הרב בפולין ובעולם, ספריה ודעותיה מעוררים מחלוקת בפולין. מצביעי פִּיס השמרנים שונאים אותה. קראתי איפשהו שהיא יהודייה. אין לי מושג אם זה נכון או לא, אבל לפולנים יש נטייה לטפול יהדות על מי שאינם חפצים ביקרם . אני זוכרת את ביקורי הראשון בפולין בשנת 1983, תנועת סולידריות כבר יצאה מחיתוליה, אבל עדיין לא תפסה את השלטון. בתקופת המעבר, הגנרל ירוזלסקי היה ראש ממשלת פולין. הפולנים שנאו אותו, שלטים הופצו בחוצות וארשה, שירוזלסקי נימול. באביב 2022 הייתי בהופעה של טוקרצ ' וק בימק"א בירושלים. לצערי ולצערם של עוד כמה דוברי פולנית היא דברה אנגלית . ציפיתי לשמוע פולנית עילאית ובמקומה שמעתי אנגלית בינונית . טוקרצ'וק סיפרה, בין השאר, שהתחתנה סוף סוף עם בן זוגה מזה שנים. החתונה נערכה בים המלח. ביום חתונתה אִיבדה את טבעת הנישואין במימי ים המוות .  סמלי. לא יודעת, גם היא   לא ידעה. הסיפור

  - ב- 7.10.73 , ביום הכיפורים, ירדתי בריצה מקומה רביעית בחולון למקלט, בני התינוק היה בזרועותיי. ב- 7.10.23 בשמחת תורה, ירדתי בריצה מקומה שלישית בירושלים למקלט, לצידי רץ בני, נושא בזרועותיו את נכדי התינוק. 50 שנה בין שתי הירידות והאחרונה עמוקה ואיומה שבעתיים - בחמש מתחיל להחשיך. שעון חורף. עד כה לא הצלחתי להוציא את עצמי החוצה בערבים. - אין תיירים בירושלים, לא תיירי חו"ל ולא תיירים מהארץ. אנחנו תלויים בתיירות. בקושי הרמנו ראש מהקורונה. ושוב הגלריה סגורה   - אני נפגשת עם מנכ"ל החברה שמשכירה לנו את הסטודיו, מבקשת גרייס לפחות עד סוף השנה . מאז ה-7.10.23 אין הכנסות. ההוצאות נותרו כשהיו. עם בתי המלון גם כן צריך להתמקח, שיורידו את דמי השכירות על חלונות הראווה. כך גם עם בעלי הבית של הגלריה. לפי התנהלות הממשלה, ממנה לא תבוא הישועה. "איש לאהליו ישראל" - אחרי שבועיים של הפוגה, שתי אזעקות היו אתמול במרכז ירושלים. לא שמעתי אותן. - הגן של נכדי בן השלוש, לא ממוגן. מורחים את ההורים שיש חדר פנימי בלי חלונות, עם קירות עבים. רוב ההורים בולעים את הצפרדע, לא בודקים בציצי

  28.10.23   -        פנים של נרצחים, חטופים, מפונים, פעילי שלום, שצילומיהם מודפסים בעיתונים, מוקרנים על מסך הטלוויזיה או על צג הסמרטפון שלי – מאיפה אני מכירה אותם?   -        סוף סוף, אחרי שלושה שבועות אני מסוגלת להעלות על הכתב מלים הקשורות לאסון 7.10.23, השבת השחורה   -        שלשום, אצל האופטומטריסט פגשתי את שפרה, אשה צעירה מבני, פליטה משדרות, נמצאת במלון ליאונרדו בירושלים. ברחה מהבית בלי לקחת משקפיים   -        הרחובות במרכז ירושלים כמעט ריקים מאדם   -        במרכז העיר רוב החנויות סגורות, על חלקן שלט "להשכרה", על אחרות אין שלט, אין הסבר   -        מי שחולפים על פניי ברחוב, עצובים. עיניהם אדומות כמו עיניו של קושמרו בטלוויזיה, אני לא בטוחה, אם בכו זה עתה, אם הם בוכים ברגע זה או אולי יבכו עוד רגע   -        עייפות. אני מתעצלת להכין לעצמי ארוחת בוקר. במקום להתפנק, תודי לאלוהים שיש לך מצרכים לארוחת בוקר, אני גוערת בעצמי. ייסורי המצפון לא גורמים לי להזדרז ולהכין את הארוחה. מסעדה, מציעה לי העצלה בתוכי. המסעדות סגורות, המסעדות סגורות, מציפה אותי התשוב

  אד תכלת עכור רובץ על הרי ירושלים, על שבילי האספלט  בטיילת שרובר, אלפי אולי רבבות בדלי סיגריות.   מי עישן כל אחת מהן.  כמה מהן עישן, על מה חשב, על מה חלם, כששאף  לריאותיו את הריח, את הטעם. אני ממשיכה לנעוץ את עיני בקרקע, בשבילים של טיילת גולדמן, בשולי השבילים, מתחת לספסלים. כמות הבדלים עולה, מנקדת בלבן את ערמות עלי המחט בשולי השבילים, סביב לספסלים. אני צועדת כחצי שעה, אוגוסט החם מאלו שידעתי, השעה שמונה בבוקר, בריזה נעימה הופכת את ההליכה לנסבלת. על הקרקע שקיות פלסטיק בכל הצבעים  מעטרות את השיחים שהעיריה מדללת ומדללת כדי להניח צינורות, אחרי שכבר הניחה צינורות אחרים לפני מספר חודשים. סיפור תעלת בלאומילך חוזר ונשנה מאז ימיו של אפרים קישון. שקיות צבעוניות של ג'אנק פוד, שמיטב הגרפיקאים השקיעו את דמיונם ומרצם כדי שימשכו את עינינו, קורצות אלי, מנצנצות באור המסנוור, מרשרשות פזורות. הרוח מגלגלת אותן אבל לא מעלימה. על רובן כתובות בערבית.  טיילת שרובר, וודאי טיילת גולדמן , סמוכות לכפרים הערבים סביב. בקבוקי פלסטיק, פחי משקה, כוסות חד פעמיות שקופות, ערומות בשרוולים קצרים יותר או פחות, כוסות קרט