ברייקדנס אופרה
אהבת האופרה היא בין מגרעותי. עם גבורי האופרה, למרות עליבות העלילה, אני מזדהה לחלוטין. אני בוכה ומתרגשת עם כל אהבה גדולה, שלא לדבר על מוות מושלם. רק בז'אנר הזה, אני מאמינה לכל איוולת. כל חנון, מכוער וכרסתן, הופך בעיניי למאהב מושלם ברגע שהוא פותח את פיו, ואם קולו קול באס אני מאוהבת בו לפחות חודש, או עד האופרה הבאה. לפני כמה שנים שלמתי על כך את מלוא המחיר, כשצנחתי בחניית המשכן לאמנויות הבמה מאגרא רמא של דמיונותי המפליגים למרחקים, הישיר לתוך... לא, לא בירא עמיקתא, אלא לסתם שלולית רדודה, שברתי את יד שמאל, קרעתי רצועה בכתף ימין, נחבלתי ברגליים ועוד. בין שאר דברי השטות חשבתי לי אז, אוכל להקשיב לאופרות בשקט, בלי שידיי מפריעות לי אבל הכאבים הפריעו קצת. איך אמר אחי, זו אופרה וזה שכרה, אם אינך מקבל התקפת לב מבצוען של האַרְיות, אתה שובר ידיים בשלולית. ועוד הוסיפו מביני ענין, שכך יאה וכך נאה לאוהבי אופרה אמיתיים, הטרגדיה שלי אפילו לא התקרבה למתרחש על הבמה, וההזדהות לא תהיה הזדהות, אלא אם אסבול. למען איזו אופרה ...