ברייקדנס אופרה

 

אהבת האופרה היא בין מגרעותי.

 

עם גבורי האופרה,  למרות עליבות העלילה, אני מזדהה לחלוטין. אני בוכה ומתרגשת עם כל אהבה גדולה, שלא לדבר על מוות מושלם. רק בז'אנר הזה, אני מאמינה לכל איוולת. כל חנון, מכוער וכרסתן, הופך בעיניי למאהב מושלם ברגע שהוא פותח את פיו, ואם קולו קול באס אני מאוהבת בו לפחות חודש, או עד האופרה הבאה.

 

לפני כמה שנים שלמתי על כך את מלוא המחיר, כשצנחתי בחניית המשכן לאמנויות הבמה מאגרא רמא של דמיונותי המפליגים למרחקים, הישיר לתוך... לא, לא בירא עמיקתא, אלא לסתם  שלולית רדודה, שברתי את יד שמאל, קרעתי רצועה בכתף ימין, נחבלתי ברגליים ועוד. 

בין שאר דברי השטות חשבתי לי אז,  אוכל להקשיב לאופרות בשקט, בלי שידיי מפריעות לי אבל  הכאבים הפריעו קצת. 

 

 

איך אמר אחי, זו אופרה וזה שכרה, אם אינך מקבל התקפת לב מבצוען של האַרְיות, אתה שובר ידיים בשלולית.

ועוד הוסיפו מביני ענין,  שכך יאה וכך נאה לאוהבי  אופרה אמיתיים, הטרגדיה שלי אפילו לא התקרבה למתרחש על הבמה, וההזדהות לא תהיה הזדהות, אלא אם אסבול.

 

למען איזו אופרה הקרבתי את שתי ידיי.  למען "ליידי מקבת ממצנסק" של שושטקוביץ.

המוזיקה איננה מהקלילות. והעלילה, קתרינה האומללה – צעירה יפה ומשועממת, נשואה לאיש, שלא זו בלבד שאינו יודע  להשביעה אהבה,  אלא  נוסע ומשאיר את אשתו הצעירה כלואה בחווה, נתונה לחסדיו ולהתעללותו של חמיה, שאף חושק בה.

 

הצרות מתחילות באמת עם בואו של פועל חדש לחווה. סרגיי, סריושה בפיה של קתרינה,  רודף שמלות אובססיבי, יודע לאהוב את קתרינה והיא משיבה לו אהבה, אבל חמיה מתאכזר אליו.

 

קתרינה אינה יכולה לראות בסבלו של אהובה ומרעילה את חמיה. מגיע לו. 

אחר כך, משהותר הדם, בא תורו של בעלה, קתרינה וסרגיי רוצחים גם אותו.

אבל לא לעולם חוסן, מישהו מלשין והשניים, ליידי מקבת ומאהבה, נשלחים היישר ממסיבת כלולותיהם לקתורגה בסיביר.

 

בדרך הייסורים, כששוטי השומרים מכים בגבות האסירים והשלשלאות על רגליהם משאירות עקבות בשלג, מתחשק לו לסריושה, לרדוף אחרי שמלה חדשה. הפעם, סונייטקה היא מושא חיזוריו.  כדי לשכנע אותה באהבתו הוא גוזל בדרכי מרמה את הגרביים של קתרינה אשתו, כדי שייחם לסונייטקה.

אף אחת לא היתה מבליגה, על אחת כמה וכמה, ליידי מקבת. 

קודם היא משליכה לאגם שמימיו קפואים את סונייטקה, צרתה, אחר כך את עצמה, יחפה, בלי גרביים.

 

תם ונשלם. מרוב כאבים לא יכולתי למחוא כפיים, אבל צעקתי מלוא הגרון, בראוו.  אחר כך הסיעו אותי להדסה.

זה פֵר, זה - לא אני רצחתי.

 

בתמונות מלמעלה למטה: חניון גולדה  - בהמתנה לקורבנות הבאים וידיי השבורות

כתבה וצלמה:  באבא יאגה

 

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה