Surprise
הפקקים הבריחו אותי ממרכז העיר, אם למרכז אז ברגל, אבל היה חם מדי ל"ברגל", ואני עדיין לא החלמתי מהניתוח, הייתי כאובה וכבדת הליכה. בשביל מה יש לי מכונית, הפעם אסע בה. בדרך הביתה, בחרתי לחזור דרך רחוב בן-סירא. שנה, אולי יותר לא עברתי בו. שנה לזנוח רחוב, זה כמו לזנוח מאהב, כשחוזרים אליו, אי אפשר להכיר אותו. פתאום קיר בנין צבוע טורקיז, בית קפה חדש או מסעדה, שסיפחה לעצמה עוד שטח מדרכה. ומשהו מוכר, זכרון ריחו וטעמו של חומוס בן-סירא, שזכור לי מרגע הפתיחה, כשהחומוסיה עוד היתה בחיתולים. אם אמצא חניה קרובה אתפנק בחומוס, הבטחתי לעצמי. גחמה של חוש הטעם, בטלתי את ההבטחה, הסיכויים למצוא חניה היו קלושים וטעם החומוס, שעלה בפי נשכח. הנה חניה, מחכה רק לי, במרחק עשרה מטרים מהחומוסיה. מיד הזנקתי לעברה את המכונית לפני שתיחטף, וכבר אני בתור לחומוס. החומוסיה השתנתה, התפשטה, נוספו לה שולחנות ומטריות. על המדרכה הוצבה עמדת הזמנה אוטומטית כמו במק דונלדס, התחרטתי על העצירה. למזלי אפשר היה עדיין להזמין את החומוס גם אצל מי שמעבר לדוכן. הזמנתי. ישבתי מתחת לשמשיה בחוץ, רוח ירושלמית ליטפה את עורי, מנת החומו...