Surprise
הפקקים הבריחו אותי ממרכז העיר, אם למרכז אז ברגל, אבל היה חם מדי ל"ברגל", ואני עדיין לא החלמתי מהניתוח, הייתי כאובה וכבדת הליכה. בשביל מה יש לי מכונית, הפעם אסע בה.
בדרך הביתה, בחרתי לחזור דרך רחוב בן-סירא. שנה, אולי יותר לא עברתי בו. שנה לזנוח רחוב, זה כמו לזנוח מאהב, כשחוזרים אליו, אי אפשר להכיר אותו.
פתאום קיר בנין צבוע טורקיז, בית קפה חדש או מסעדה, שסיפחה לעצמה עוד שטח מדרכה. ומשהו מוכר, זכרון ריחו וטעמו של חומוס בן-סירא, שזכור לי מרגע הפתיחה, כשהחומוסיה עוד היתה בחיתולים. אם אמצא חניה קרובה אתפנק בחומוס, הבטחתי לעצמי.
גחמה של חוש הטעם, בטלתי את ההבטחה, הסיכויים למצוא חניה היו קלושים וטעם החומוס, שעלה בפי נשכח.
הנה חניה, מחכה רק לי, במרחק עשרה מטרים מהחומוסיה. מיד הזנקתי לעברה את המכונית לפני שתיחטף, וכבר אני בתור לחומוס. החומוסיה השתנתה, התפשטה, נוספו לה שולחנות ומטריות. על המדרכה הוצבה עמדת הזמנה אוטומטית כמו במק דונלדס, התחרטתי על העצירה.
למזלי אפשר היה עדיין להזמין את החומוס גם אצל מי שמעבר לדוכן.
הזמנתי.
ישבתי מתחת לשמשיה בחוץ, רוח ירושלמית ליטפה את עורי, מנת החומוס שלי הגיעה. איתה הוגשו מנה קטנה של עגבניות ובצל, שלושה כדורי פלאפל, פיתה וקנקן מים.
גן עדן, חשבתי לי עוד לפני הניגוב הראשון. אז הוא התקרב. ראיתי אותו יורד ממעלה הרחוב. קבצן בא בימים, כוס חד פעמית ריקה בידיו.
הוא התקדם לעבר שולחנות החומוסיה, כשהוא דוחף את הכוס
החד פעמית לעבר פניהם של העוברים והשבים. זו כמעט התקפלה בידו, כי לשוא, כי אף אחד לא שלח ידו לכיס.
שמתי לב לעורו השזוף, לשיבה בשערו, לפנים חרושי הקמטים. לא ינוקא, ראה משהו בחייו.
הוא קרב לשולחני. מיד הבנתי, שהלך עלי. ידעתי מה קורה לי, כשאני רואה קבצנים. הביס נתקע לי בגרון, אלא אם כן אציל אותם, אעקור אותם מצפורני העוני.
"אתה רוצה לאכול?" שאלתי כאילו המצאתי את אמריקה, ניסיתי להשקיט את רגשות האשמה שלי, על שלא שלחתי יד לארנק.
"אתה רוצה משהו?"
"לא, רק surprise ", ענה לי.
חזרתי על דבריו, "Surprise"
"סופרייז", ענה.
לכי תביני, מה הבן אדם רוצה ממני.
סופרייז, סופרייז, שננתי.
"אולי Sprite?"
"כן Sprite"
מיד נטשתי את מנת החומוס שלי ורצתי לדלפק.
"תן לי ספרייט מהר", בקשתי מבעל הבית.
"זה בשבילו?" שאל, ידע שאני לא שותה ספרייט, והצביע על הקבצן.
הנהנתי.
"או. קיי, אז אל תשלמי," אמר, מת לחלוק איתי מצווה כמו עוד כמה ירושלמים, שמתכננים להגיע לגן העדן.
הגשתי לו את הספרייט.
"תודה," אמר והתיישב מולי. השעין את מקלו על הכסא, התרווח, הביט בי. תוך כדי השתייה השתהה רגע, שוב הביט בי וחייך.
"הבעל שלך מת?" שאל.
"לא," נענעתי בראשי לשלילה.
נראה היה שהתאכזב.
אני דווקא לא
Surprise what a surprise,
ישבתי לשולחן עם קבצן, השמים לא נפלו ודבר לא נגרע מכבודי וממני.
בצילום: בדרך לרחוב בן סירא
כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה (C)
מי שלא מחפש סיפור... הסיפור מוצא אותו
השבמחקממש כך, תודה רבה, יוסי
מחקסיפור נחמד על חומוס ו...ספריט "Surprise" - רפואה שלמה ♥
השבמחקתודה רבה, רונית
מחקמקסים, מרגש ומלא חמלה. התגעגעתי.
השבמחקתודה רבה וחיבוק
מחקמרגש. העולם בנוי על עזרה הדדית.
מחקנכון תודה רבה, מרים
מחקסירא.. ספרייט... סורפרייז.. סיפור..........חומוסססססססססס!
השבמחקפססססס...
מחקאהבתי את הסיפור כמו את שאר סיפורך. רק בריאות .
השבמחקאני מקווה שנוכל גם להיפגש פנים מול פנים.
תודה רבה, רחל. מקווה שניפגש
מחקתודה רבה יקירה.התגעגעתי לסיפורייך
השבמחקשמחה להיות פה שוב
מחק